כך היא לשון האר"י:
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא הת"ת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות.
נראה שהנהגת מידה זו היא כשהמציאות המעשית עולה למעלה מן היסוד ומכריעה. כבר בדוגמא שהביא האר"י בביאור מידה זו עולה הנהגה זו:
ופרט היא המלכות… ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם.
פרט כרמך אינו הסדר הראוי של הכרם. פעמים שבפועל יש פרט בדומה לשכחה ואז צריך להשאיר זאת לעני. המציאות המעשית היא הקובעת, ולא השפע והעושר של הנותן.
בספר מגיד מישרים בפרשת ניצבים מבאר שיש שלש מדרגות בכהנים, שלש בלווים ושלש בישראל.
שלש המדרגות שבישראל הם מארי חכמה, מארי עושר ומארי עובדא:
מארי חכמה לקבל תפארת דהא תפארת איהו נובלות חכמה עילאה. ומארי עושר לקבל יסוד דעותר' ושפעא דספירן כולהו נגדי ביה. ומארי עובד' לקבל מלכות דאיהו עלמא דעובדא.
אכן זה הסדר שהחכמה מעל העושר והעושר משפיע למלכות, שהיא המציאות המעשית. העושר נותן כלים ושפע למציאות המעשית לפעול מעשיה לטובה, על פי החכמה.
אכן ב"פרט כרמך", לא העושר מוליד נתינה לעני כי אם המציאות המעשית. כך עולה המלכות למעלה מן היסוד1.
דוגמאות נוספות לעצם ההנהגה2 (עוד לפני הסוגיות אשר בהם דורשים במדה זו) אפשר לראות במקרים בהם המציאות המעשית מכריעה וקובעת, ולא הסדר הראוי כפי שהוא בא מלמעלה למטה.
כך קובע האר"י (ספר הליקוטים פרשת ויצא) שאמנם בשעה שיצאו הנשמות ממקורן – יצאו זכר ונקבה בהתאמה מלאה, ואז לא נעשה הזווג בעל כרחם כי אם ברצון ובהתאמה. ולא כן "זווג שני" הנעשה במשך שנות העולם שחוזרות נשמות בגלגול:
ואז אינם חוזרים בן זוג עם בת זוגו יחד, כי לפעמים הוא מתגלגל בדור א', והיא מתגלגלת בדור אחר… ולזווג שנים אלו הוא דבר קשה מאד, במה שהם מטבעים משונים, ולכן קשה לזווגם. עיי"ש עוד דבריו
וכן כתב הרמח"ל באגרת ע"ט:
הנה ידענו לא כל אחד נוטל את בת זוגו ואם כן ודאי הנשמות הן משרשים חלוקים, איך יתחברו?
ואז הקב"ה עושה להם בית אפילו שלא כסדר המאורות עיי"ש עוד דבריו.
דוגמא נוספת אפשר לראות בדברי הרמח"ל אדיר במרום (עמ' כ"ח) על "עת לעשות לה' הפרו תורתך":
והוא מה שחז"ל אמרו גם כן, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (אבות ב, ה). וזה כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ב"ה ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנים בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נרשם ומצויין לפני הקב"ה לטובה…
והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מ"ש, "איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו…
כללות הענין, שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון.
הרי שהמציאות היא המובילה ועולה למעלה בין האידיאל (תפארת) לבין הכלים וההתאמה בתכונות (יסוד) ומכריעה.
ועיין עוד בדברי הרב זצ"ל באורות ישראל ותחייתו כ"ז (עמ' מ"ג) שאף שכחת השבטים לייחוסם וממילא בחירת מקום מגוריהם ועבודתם, אף היא כורח המציאות, וברכה יש בה.
נראה שאף בזה ההנהגה היא שהמלכות, ה"עובדא", המציאות המעשית, היא עולה למעלה מן היסוד והיא מכריעה וקובעת.
נראה שכשהמלכות עולה למעלה מן היסוד להכריע בין תפארת ויסוד, הרי שהיא כבר לא פרט, אלא נעשית "כעין הפרט", כמעין המתגבר, כיון שהיא נמצאת למעלה במקום בו הכלל שולט. כשהפרט וה"עובדא" הם מכריעים הרי הם נעשים "כעין" ואי אתה דן אלא כעין הפרט.
נראה שאף בממונו של אדם, שהוא השפע אותו מקבל האדם על פי ההשגחה העליונה, גם בזה יש את ההנהגה של עליית המלכות למעלה מן היסוד, והסדר האלוקי מופר ומצריך התערבות על מנת להחזיר העולם אל סדרו.
הגמ' בסנהדרין (דף ח' ע"א) אומרת:
"כי המשפט לאלהים הוא" אמר רב חמא ברבי חנינא אמר הקדוש ברוך הוא לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו.
ופרש"י:
כי המשפט לאלהים הוא – כאילו אתה דן ומוציא ממון מיד הקדוש ברוך הוא, שהרי עליו להחזיר ממון לבעליו.
הרי לנו שיש סדר אלוקי של ממון בעולם, וכל אדם מקבל חלקו המגיע לו על פי ההשגחה העליונה.
נראה שמכאן באה ההלכה של "די מחסורו אשר יחסר לו" בהלכות צדקה הקובעת שיש לתת לאדם על פי מחסורו האישי אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. נראה שמדובר באדם שעל פי הסדר האלוקי ראוי לו סוס ועבד, אלא שבפועל המציאות המעשית שונה. אבל מצד האמת זה "מחסורו אשר יחסר לו" באמת.
ועי' בספר מעשה בר' ישראל עמ' 106, תשובת הבעש"ט לר' דב בער ממזריטש על שאלתו בדברי הזה ריש משפטים:
ואלה המשפטים – דא רזא דגלגולא.
ותשובתו הגיעה במעשה המלמד שיש חשבונות אלוקיים וסדר ממלך עליון, וכשהוא מופר, צריך להחזירו למקומו וזה מתבטא באבידה ומציאה, שפעמים שאינם קלקול הסדר אלא החזרת הסדר למקומו הנכון.
1 כתב בספר שושן סודות: "דע כי באילן הפנימי ששם שלש מדרגות זו תחת זו – מלכות יסוד תפארת… ושלשה הפנימיים נקראים באר מים חיים" אם נמנה את השלש מדרגות מלמעלה הרי התפארת נקראת חיים והיא לעומת החכמה הנזכרת בדברי המגיד מישרים. חיים בגימ' חכם, ולהב שהוא ת"ת הרי הוא מרכז החיים.
2 פעמים שיש בחינה של עליית מלכות למעלה מן היסוד ש"מארי עובדא" קובעים עובדות בשטח קודם שמגיעה הסכמה או אישור מ"יסוד כסא ה' בעולם" שהיא מדינת ישראל. כך קמו יישובים כשהמציאות הכריעה בין האידיאל לבין קבלת הסכמה ותקציבים מן ה"יסוד" ודו"ק.