שני שמות יש להם לנצח והוד בברייתא די"ג מידות.
פעמים שנקראים כתובים, וכל אחד מהם "כתוב אחד" או "הכתוב", ופעמים שנקראים "הלמד" או "ללמד" על שם "וכל בניך לימודי ה'" שהם בחינת נצח והוד.
"כתוב" הוא ביטוי למציאות שאינה משתנה. "לימוד" הוא ביטוי לפעולה ודינמיות.
… מתחילה היא ההתרחבות הציורית מתוך הספיגה שכל נושא סופג אל תוכו מחוצה לו, כאן באה כבר כריית האזנים לכלל עמדתה, והלמ"ד בא לסדר את ארחות השפעותיו. (ריש מילין).
במידות בהן נצח והוד נקראים "כתובים", הם מצד עצמם קבועים במקומם, ואין בהם שינוי.
בנין אב מכתוב אחד או בנין אב משני כתובים. הכתוב נשאר והוא האב שאינו משתנה. ממנו מקבלים אחרים את הבנתם והלכותיהם. (עי' שו"ת הרי"ף א' שנשאל אימתי אמרינן "אב" כמו בנין אב או אבות מלאכות ואימתי אמרינן "אם" כמו אם למקרא ולמסורת והתשובה ש"אב" הוא קבוע במקומו ואינו משתנה ורק לומדים ממנו ו"אם" היא עצמה עוברת שינויים).
"עד שיחזירנו הכתוב" הוא נצח שאינו משתנה, ומחזיר את ההוד אליו.
אף "שני כתובים המכחישים זא"ז" הם עצמם לא משתנים וכל אחד עומד במקומו והכתוב השלישי שהוא בחי' יסוד מכריע ביניהם, אבל לא משנה אותם.
במידות בהן נצח והוד נקראים "ללמד" הרי שהם עצמם יוצאים ללמד "לבר מגופא" "מחוצה לו".
אגב הדברים יש לומר שכשנצח והוד לא מקבלים ממידות שעליהם אז הם מכחישים זה את זה. אבל כשהם מקבלים מן התפארת או מן היסוד אז אינם מכחישים זא"ז אלא מלמדים. ודו"ק.