בכמה וכמה דוגמאות במידת קל וחומר מצינו את המאמר "ומה אם מדת פורענות מעוטה… קל וחומר למדה טובה שמרובה".
מכילתא בא פרשה י"ג על הפסוק "כי אמרו כולנו מתים":
… והם לא היו יודעין שנשותיהן חשודות בעריות, וכולן בכורים מרווקים אחרים. הן עשו בסתר והקב"ה פרסם אותם. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת פורענות מועטת, העושה בסתר הקדוש ב"ה מפרסמו, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה.
מדת פורענות היא מידת הדין ומדה טובה היא מדת החסד. במידת הדין, שהיא הפורענות הבאה על המצרים, היא מידת הצמצום וההגבלה. אם כשהמדה היא צמצום ההשפעה ואעפ"כ הקב"ה מפרסמו והדבר מתפשט ומתרחב והולך ומשפיע, במידת החסד שעניינה השפעה והתפשטות והרחבה, על אחת כמה וכמה שהעושה בסתר הקב"ה מפרסמו והשפעתו מתרחבת ומתפשטת.
מכילתא בא י"ב (ז'):
מאדם ועד בהמה –
מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחילה הפורענות.
כוצא בדבר אתה אומר: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו' (בראשית ז כג)
כיוצא בדבר אתה אומר: ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים (שם יט יא)
כיוצא בדבר אתה אומר: ואכבדה בפרעה ובכל חילו (שמות יד, ד).
כיוצא בדבר אתה אומר: הכה תכה את יושבי העיר ההיא וגומר (דברים יג טז).
כיוצא בדבר אתה אומר: וצבתה בטנה ונפלה יריכה (במדבר ה כז) – אבר שהתחיל בעברה תחלה.
אף כאן אתה אומר: והכיתי כל בכור מי שהתחיל בעברה תחלה, ממנו התחילה הפורענות.
והלא דברים קל וחומר: ומה אם מדת פורענות מעוטה, מי שהתחיל בעבירה לוקה תחלה, קל וחומר למדה טובה שמרובה.
דרשו ק"ו ומה מדת פורענות מעוטה ממי שהתחיל בעבירה לוקה ק"ו למידה טובה שמרובה – ומה מדת פורענות מועטה אמר הקב"ה לעשות ועשה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה – נראה ששייך לק"ו שמדה זו היא חסד ודין קל וחומר, שאם במידת הדין בפורענות, שהיא מעוטה שכן באה מן הצמצום אמר הקב"ה ועשה, ק"ו למדת החסד שהיא ההתפשטות וכן במי שהתחיל שאם במדת הדין המצומצמת יש משמעות להתחלה בוודאי שבמדת החסד יש משמעות וערך להתחלה.
מכילתא בא י"ב (ז'):
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' –
שפטים משונים זה מזה של אבן היתה נמסת ושל עץ היתה נרקבת ושל מתכת נעשית חררה שנאמר: ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד)
ויש אומרים: של אבן נרקבת ושל עץ נמסית.
ר' נתן אומר: שפטים – שפוט שופטי שפטים נרקבים, נבקקים, נגדעים, נשרפים, מצינו למדין שעבודה זרה לוקה בארבעה דרכים ועובדיה בשלשה: במכה, בהשחתה, ובמגפה.
אני ה' – מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן.
אני ה' – בשבועה אני נפרע מהם.
והלא דברים קל וחומר: ומה מדת פורענות מעוטה אמר הקב"ה לעשות ועשה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה.
ומה מידת פורענות מועטה מ"מ השפיע הקב"ה ועשה דברו, מדה טובה – חסד – שכל עניינו השפעת השפע, קל וחומר שכל שאמר לעשות ייעשה.
אמרו בספרי פרשת נשא (פיסקא ט"ו):
"לצבות בטן ולנפיל ירך" ר' יוסי הגלילי אומר זה בטנו וירכו של בועל. אתה אומר זה בטנו וירכו של בועל או אינה אלא בטנה וירכה של נבעלת כשהוא אומר "את ירכך נופלת ואת בטנך צבה" הרי בטנה וירכה של נבעלת, הא מא תלמוד "לצבות בטן ולנפיל ירך" זה בטנו וירכו של בועל. מגיד הכתוב כשם שהפורענות פוקדתה כך פורענות פוקדתו.
והלא דברים קל וחומר אם מידת פורענות ממועטת, המביא תקלה לחבירו הרי הוא כיוצא בו, קל וחומר למידה טובה מרובה.
ובהמשך הספרי אמרו (פיסקא י"ח):
… אף כאן "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" איבר שהתחיל בעבירה ממנו מתחיל הפורענות. והלא דברים קל וחומר אם מידת פורענות ממועטת אבר שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות קל וחומר למידה טובה מרובה.
"מדת פורענות ממועטת" ביאורו הוא שמדת פורענות שייכת להנהגת הדין שהיא צמצום והתכנסות היפך מידה טובה שהיא התפשטות והתרחבות.
אם מידת הדין שהיא מצמצמת, ואף על פי כן הפורענות מתפשטת אל מי שגרם לתקלה ואל התחלת התקלה, קל וחומר להנהגת החסד הטובה, שהיא לא ממועטת אלא מרובה שעניינה היא ההתפשטות וההתרבות, שהיא תתרחב למי שגרם לטובה ולמי שהתחיל בה.
לימוד גדול יש כאן לעניין הכרת הטוב, שצריך להכיר טובה ולהרחיב את הכרת הטוב לכל מי שגרם לטוב לבוא ולמי שהתחיל בו.
מכילתא שמות (בשלח י"ד, ד'):
פרעה התחיל בעבירה שנא' כל הבן הילוד (שמות א) ממנו התחילה הפורענות טבע הוא וכל חילו כיוצא בו וימח את כל היקום (בראשית ז) מי שהתחיל וכו' כיוצא בו ואת האנשים אשר פתח הבית (שם יט) מי שהתחיל בעברה וכו' אף כאן אתה אומר ואכבדה בפרעה וגו' מי שהתחיל בעבירה והרי דברים קל וחומר ומה מדת פורענות מעוטה מי שהתחיל בעבירה וגו' מדה טובה מרובה לא כל שכן.
וכן הוא ק"ו בסוטה ושם נתבאר.
סנהדרין נ' (ע"ב)
וקל וחומר ומה חנק שחמור מסייף שריפה חמורה ממנו סייף הקל לא כל שכן.
מידת קל וחומר מבטאת רחמים ודין. הרחמים קלים הם והדין חמור.
כן כתב האר"י וכן כתב הרב בעולת ראי"ה.
לפי"ז מיוחד הוא הביטוי בתוך תהליך הקל וחומר:
סייף הקל לא כ"ש.
זה ביטוי נפלא המלמדנו שקל וחומר אינם אלא מושגים יחסיים הנערכים זה לעומת זה ואינם מושגים מוחלטים (כדברי הרב קוק בביאור מידת קל וחומר1).
נראה ש"סייף הקל" מבטא רחמים שבדין. גם בתוך הדין הקשה לא נמנעה תורה ממידת הרחמים לברור לו מיתה הטובה לו.
גם בתוך הדין הקשה של מיתות בי"ד יש מדרגות והבחנות של רחמים ובחי' "קל" בתוך הדין.
ומידה טובה מרובה ממידת פורענות וק"ו שיהיו במידה טובה הבחינות של רחמים.
וכן בק"ו בהמשך מסקילה.
1 לשון הרב קוק במידת קל וחומר:
הקל והחומר בערכי התורה הוא כמו הגודל והקוטן במציאות הכללית, המוחשית והערכית. אם לא הגודל לא נודע לנו הקוטן, ואם לא הקוטן לא נדע את הגודל, כי הם ערכים שהם נמדדים דוקא זה לעומת זה, וכמו כן הוא הקל והחומר. לולא מדת הקל לא ידענו הערכה למדת החומר, ולולא מדת החומר לא ידענו הערכת הקל. רק זה לעומת זה הם נשקלים, קל לעומת חומר, וחומר לעומת קל. ובכללות מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב, להרבות אור קדש, ולהגדיל תורה ומצוה ולהאדירה. שם הענג הוא ההולך ומניע את כל התנועות שבמעשה, והכל הוא קל. והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער ומניע את כל מה שיש בחיים ובהויה משום גסות ומשום הפרעה. וקבלת עול מלכות שמים באה בזה להרשים את כל רשימת קדשה, ושני המזוגים יחד בונים את שלמותה שלהמדה, שהיא מאוחדת משני הזרמים,העליוני והתחתיתי, שמשניהם יחד מתחצבת היא מדתה של תכונת הקל וחומר.