סוכה ל"ו (ע"ב) – לימוד מקל וחומר

מהדורה קמא – למהדורה תניינא לחץ כאן

סוכה דף ל"ו (ע"ב):

"בסוכות תשבו" סוכה של כל דבר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב והדין נותן ומה לולב שאין נוהג בלילות כבימים אינו נוהג אלא בארבעת מינין סוכה שנוהגת בלילות כבימים אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ארבעת מינין יהא יושב ובטל והתורה אמרה בסכות תשבו שבעת ימים סוכה של כל דבר וכן בעזרא אומר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת (ועשו) [לעשות] סכות ככתוב ורבי יהודה סבר הני לדפנות עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך.

ויש לתמוה על הקל וחומר שהרי דין ארבעת המינים מיוחד הוא שצריך ליטול מינין אלו. סוכה, מצוה נפרדת היא ומה קשר בין שתי מצוות אלו, ומה שייך ללמוד מזו על זו? וכי נלמד שצריך ליטול את הסוכה קל וחומר מלולב? בודאי שלא, שכן דין נטילה מיוחד ללולב וזו מצוותו. אף ד' מינין זו מצוותן ומה שייך ללמוד שסוכה תהא מד' מינין?
והשאלה מתעצמת לאור הבירור שנעשה בספר טללי חיים לסוכות. בעמ' ל"ה כתב:

עוד יש לשאול – יודעים אנו שהתורה ציוותה על ישראל שתי מצוות מרכזיות בחג הסוכות. האחת היא הסוכה, והשניה היא ארבעת המינים. ולכאורה אינו ברור כלל מה הקשר בין ארבעת המינים ובין יציאת מצרים. הלוא לא מצינו שום דבר ביציאת מצרים שקשור לארבעת המינים, ואף חיפשנו ולא מצינו גם בחז"ל הסבר לארבעת המינים שהם זכר ליציאת מצרים. ואם כן, יש לשאול שאלה קשה, הלא אם הסוכה היא זכר ליציאת מצרים, משמע שחג הסוכות הוא זכר למה שהיה ביציאה, ולפי זה מה הקשר לארבעת המינים? ואם ניתן טעם אחר לארבעת המינים, כמו שנראה בהמשך, שהם קשורים לאסיף התבואה, אזי הדבר קשה, וכי יש כאן "שני" חגים שיצאו באותו תאריך – חג סוכות כנגד יציאת מצרים וחג הלולב כנגד אסיף התבואה? לפי זה אין שום קשר בין הסוכה ובין ארבעת המינים, וכל אחד מושרש בעניין שונה לחלוטין! ודבר זה קשה להולמו, ובוודאי לפי המבואר בספרים הקדושים, שהסוכה קשורה היטב לארבעת המינים.

וכך קבע בהמשך דבריו (עמ' מ"ג מ"ד מ"ה):

דבר זה מחזק את המחשבה, שבאמת מצוות הסוכה קשורה לפסח, ומהותה היא הודיה לה' על שהושיבנו בסוכות. מה שאין כן הלולב, שהוא שמחה אחרת במהות שונה לחלוטין, בחינת חג האסיף, שמחה על התבואה שגדלה לנו בארץ ישראל.

ובהמשך עמ' מ"ה:

ודבר זה הוא חיזוק למה שאמרנו, שבאמת הסוכה והלולב הם שתי מהויות שונות, שהלולב קשור לחג האסיף, והוא מהות בפני עצמה, בלי קשר ליציאת מצרים, אלא דווקא לתבואת ארץ ישראל בהווה. והסוכה היא מהות בפני עצמה, בחינת יציאת מצרים ופסח. לכן חז"ל העלו את האפשרות שחג הסוכה יהיה בשבעת ימים האחרונים של החודש הרביעי, לאחר חג הלולב, עד שלמדו מההיקש, שיהיו יחדיו.

ועיין שם בכל הפרק שברר החילוק שבין סוכה ללולב. וזה מגדיל השאלה על הקל וחומר של רבי יהודה.
אלא שמצאנו מקור בתיקוני זהר (דף ב:) ממנו יש ללמוד על קשר הדוק בין המצוות. וזה לשון התיקונים (המובאים אף הם בטללי חיים שם עמ' פ"ד):

ועל קן דצפורא דא אתמר, וסוכה תהיה לצל יומם וגומר, ואיהו לשון סכך שמסככת בה אימא על בניה, "אפרוחים" דילה תלת הדסים ותרי בדי ערבות ולולב, "או ביצים" דא אינון אתרוגין דכל חד שיעוריה בכביצה, ואלין דרשימין בהון כתיב עלייהו לא תקח האם על הבנים, דתלת הדסים רמיזין לתלת אבהן, תרי בדי ערבות לתרי נביאי קשוט, לולב צדיק כתמר יפרח, אתרוג רמיז לשכינתא, סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו, הא אינון תמניא לקבל יאקדונק"י, דאיהו חושבן סוכ"ה כ"ו ה"ס¹

בדברים אלו משמע שהסוכה וארבעת המינים אחד הם, והארבעה כלולים הם בסוכה כאפרוחים הכלולים באמם.
עי' בספר אוצרות חיים, שער הנקודים, זה לשונו:

וכן עד"ז יצאת אימא ובה כלולים כל הז' אחרות, ואז היתה היא נקראת אם הבנים, ואח"כ הוציאה היא את הז' כולם כלולים בחסד, ואח"כ נתגלית הגבורה וכן עד הסוף עד שנמצא שיצאת המלכות אחרונה מכולם.

ובספר קהילת יעקב ערך או:

או יש לרמז על בחינת בינה אמא עלאה אם הבנים, והששה בנים כלולים בה בסוד הו' שבתוך הה', וזהו א"ו א' אמא אלף בינה, ו' ששה קצוות הכלולים בה.

הסוכה וארבעת המינים מציאות אחת הם. הסוכה מגינה על המינים כאם הרובצת על אפרוחיה.
כיון שהם מציאות אחת יש משמעות ללימוד בקל וחומר. אִם בבנים הרמוזים בארבעת המינים, הקפידה תורה דווקא על מינים אלו אף שמצוותן נוהגת רק ביום, סוכה שהיא האם בחי' דינין מתערין מינה, קל וחומר שהקפידה תורה דווקא על מינים אלו.
הסוכה והלולב נמצאים באותו מישור ומלמדים זה על זה.
הסוכה נבחנת כדין כיון שנוהגת ביום ובלילה. י"ל שהנהגתה ביום ובלילה הוא בחינת הכרח. שהסוכה מוכרחת כל הזמן. ההכרח הוא בחינת דין². הלולב לעומת זאת אינו מוכרח ונוהג רק ביום, והרי הוא בחי' רחמים ביחס לסוכה.

***

סוכה ל"ו (ע"ב):

רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב והדין נותן ומה לולב שאין נוהג בלילות כבימים אינו נוהג אלא בארבעת מינין סוכה שנוהגת בלילות כבימים אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ארבעת מינין יהא יושב ובטל והתורה אמרה בסכות תשבו שבעת ימים סוכה של כל דבר וכן בעזרא אומר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת (ועשו) [לעשות] סכות ככתוב ורבי יהודה סבר הני לדפנות עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך.

זו לשון תיקוני זהר דף ב':

ועל קן דצפורא דא אתמר, וסוכה תהיה לצל יומם וגומר, ואיהו לשון סכך שמסככת בה אימא על בניה, "אפרוחים" דילה תלת הדסים ותרי בדי ערבות ולולב, "או ביצים" דא אינון אתרוגין דכל חד שיעוריה בכביצה, ואלין דרשימין בהון כתיב עלייהו לא תקח האם על הבנים, דתלת הדסים רמיזין לתלת אבהן, תרי בדי ערבות לתרי נביאי קשוט, לולב צדיק כתמר יפרח, אתרוג רמיז לשכינתא, סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו, הא אינון תמניא לקבל יאקדונק"י, דאיהו חושבן סוכ"ה כ"ו ה"ס, ואלין דלא נטלין אלין סימנין בידיהון כתיב בהון שלח תשלח כת"ר חכמ"ה, דלא שריין אלין באלין תמניא, למהוי כלהו עשר ספירן בכל נענוע ונענוע דנענועי דלולב ומיניו, בכל פקודא ופקודא.

אימא מסככת על בניה אלו שבעת הבנים שבע ספירות הרמוזות בשבעת המינים ג' הדסים, ב' ערבות, לולב ואתרוג.
קשרו חכמי הסוד בין סוכה לבין ארבעת המינים.
שמא בזה תובן שיטת ר' יהודה שמסככין בארבעת המינים בלבד מקל וחומר. אם ארבעת המינים הנוהגים רק ביום ולא בלילה, לוקחים רק מהם למצוה, קל וחומר לסוכה הנוהגת ביום ובלילה.
מכאן שרבי יהודה למד שהסוכה והלולב שניהם נערכים יחדיו זה עם זה ושניהם נלקחים מן הצומח ומתייחסים זה לזה.
חזינן מהכא שהאם המסככת על הבנים שוה בענייניה לבנים, בחינת עובר ירך אמו ונחשבים כבנויים מאותו חומר.
הבינה שער החמישים קשור למ"ט שערים שלפניו אלא שנתעלה מהם והוא למעלה מהשגתם.
כך רואים גם ביחס היובל והשמיטה כמו שפסק הרמב"ם בפי שמיטה ויובל הט"ו:

דין היובל בשביתת הארץ ודין השמטה אחד הוא לכל דבר. כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל. ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל, ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פירות שביעית לכל דבר.

ומקורו בספרא הרי ששניהם – השמיטה והיובל – עניינים שוים יש בהם, ונתעלה היובל בהיותו שער החמישים להיות עלמא דחירו. לימוד גדול למדנו על יחס הבינה לאפרוחיה ושבע ספירות הבניין לספירת הבינה – האם – הנמצאות מעליהם.

---

¹ דברים אלו נאמרו בשיטת רבי יהודה שאמר במשנה (ל"ד:) ששיעור תרוג כביצה לעומת ר"מ שאמר כזית ומתאימים הדברים לבאר ק"ו דר' יהודה על פי דברי התיקונים.
² עי' בהקדמה לקל וחומר בביאור דברי הרב קוק במידה זו:
"מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב…"
והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער…
מה המקור לדברי הרב?
בכמה מקורות מצאנו שזווג אחור ואחור הוא בחינת דין.
כך בספר עולת התמיד:
"… אמנם כיוון שהוא דין לכן הזיווג ההוא הוא בסוד אחור באחור".
ובספר הליקוטים – מלכים ו':
"… והענין כי בהיותם אחור באחור אז הם הכל דינים בבחי' אלקים".
ובאוצרות החיים:
"… נתבאר לעיל כי טעם היות רחל אחור באחור עם זעיר הוא מפני שהנה היא נקבה אשר היא דינים קשים".
וכבר ביאר הרב באורות הנהגת אחור באחור שהיא הנהגת ההכרח (החיבור המוכרח) זו לשונו (עמ' קמ"ב):
"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ה' אלקי ישראל.
אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה.
על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי,
ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" "
הרי שהדין שהוא אחור באחור, גב לגב, חיבור טבעי, הוא בחינת הכרח לעומתו באה "הבחירה השכלית" שהיא בחינת מידת הרחמים.
(בחינה זו מתבארת גם מהנהגת העיגולים לעומת הנהגת הקו והיושר שהעיגולים הם סוג של מסגרת הכרחית כחוקי טבע וכדומה והקו מבטא את הבחירה החופשית).

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *