מועד קטן ז' (ע"א) – לימוד מקל וחומר

¹ שם עמ' רפ"ח: "ומהקדושה אל הטומאה. משבת לנידה. יסוד אחד של הכוזרי באיסור נדה היכה גלים בספרות ההלכה. לא האריך אמנם הכוזרי ביסודו זה כדרך שהאריך בקביעת השבת. אבל לא הבליעו בדרך אגב, ואף הוא לא "מכללא איתמר", אלא בדברים חותכים ומפורשים. וכך הוא אומר (הכוזרי): "ומה שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה, אבל הוא מצוה גרידא מאת הבורא, וכן מה שאצלנו בהרחקת האכילה עמה ולהישמר מקורבתה אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל הענין לשכב עימה, אבל חובות הטומאה בטלו ממנו…" לכאורה: גדר וטעם, שאינו פועל כלום על ההלכה. ואינו כן. יש ויש הבדלים בדין בין איסור לטומאה, ומבחינת ההלכה חשוב לדעת אם נדה הוא גדר איסור או מושג של טומאה. והכוזרי קובע: איסור ולא טומאה.
ויש בדבר להקל ולהחמיר. ספק טומאה ברשות הרבים טהור – מה דינו בנדה לבעלה? ספק טומאה, ואפילו ספיק ספיקא, ברשות היחיד טמא – מה דינו של הספק ספיקא ברשות היחיד בנדה לבעלה? ושאר פרטי הספיקות של טומאה: יש בו דעת לשאול וכיוצא – האם יש להם מקום בנדה? לפי הכוזרי, כל אלה הדינים, הקלים והחמורים כאחד, אין להם מקום כלל בנדה. אולם התוספות בסוטה הקשו: למה אמרו בשלש נשים ישנות במיטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, והרי כל שיש שלש נשים נקרא רשות הרבים וספקו טהור? האריכו שם בישוב הקושיא. על כל פנים: סימן, שסברת התוספות כאן היא, שנדה היא גדר טומאה. כיוצא בו הקשו בתוספות ריש נדה על הדין של "כל הנשים דיין שעתן", והרי ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא? האריכו לחלק בפרטים של ספק בנדה לספק בסוטה, אבל היסוד הוא, שבעצם יש כאן טומאה, וראה בשו"ת "זכרון יוסף" שהאריך לבאר שבנדה אין מתירים כשיש רוב להיתר, משום שהוא ספק טומאה ברשות היחיד שאין מועיל בו רוב.
אבל לעומת זה מבואר כדברי הכוזרי בתוספות בבא קמא. ולא עוד אלא שעם דברי הכוזרי יתבארו היטב דברי התוספות, שהמפרשים נתקשו בהם. בדין של "אין מקצת שליא בלא ולד" הקשו התוספות "היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא מטהרים ואי ברשות היחיד אפילו בספק ספיקא נמי טמא? תירוצם הוא: "ויש לומר דבשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה". הרי דבריהם ברור מללו: לאוסרה לבעלה אינו ענין של טומאה כלל. המהר"ם שיף הקשה: הרי כל ספק טומאה למדים מסוטה וסוטה הלא אסורה לבעלה, ולמה אמרו התוספות שלבעלה אין זה טומאה? תירץ את קושייתו ה"שב שמעתתא": בסוטה כתוב בתורה האיסור בלשון ונטמאה ("ונטמאה ונטמאה אחד לבעלה ואחד לבועל"), מה שאין כן בנדה. וקדמו לה"שב שמעתתא" בחילוק זה הנודע ביהודה.
אמנם הרבי מסוכאטשוב ז"ל בעל "אבני נזר", הובאו דבריו בספר "נפש יהונתן" להר"י מנאשעלסק, פרשת חוקת, ששמע מפיו, אמר להסביר יפה דברי התוספות על פי הכוזרי. קודם שקבע הכוזרי, שנדה לבעלה הוא איסור ולא טומאה, אמר שם בראש הסימן, כדברים האלה: "אמר החבר הטומאה והקדושה שני ענינים זה כנגד זה לא ימצא האחד אלא בהמצא השני ובמקום שאין קדושה אין טומאה" מעתה מוסבר היטב החילוק שבין סוטה לבעלה לנדה לבעלה. סוטה הלא האיסור הוא רק לבעלה בלבד, מפני שהיא מקודשת לו, וקידושי אשה הם בגדר של הקדש, וכיון שאיסור סוטה נמשך מכח קדושה נגדר הוא בטומאה, וספיקו הוא ספק טומאה ולא ספק איסור. מה שאין כן נדה, שאין לה שייכות לקידושין כלל, שגם בפנוייה איסורה בחיוב כרת, לכן אין כאן גדר טומאה אלא סתם ביאת איסור, וכמו שאמרו בחולין לענין טבילה: "בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה". הסבר נאה ויאה.
דברי הכוזרי הובאו בס' "אתוון דאורייתא" כלל כ"א, ואחרי שפלפל בדבר ממקומות שונים בגמרא הביא ראיה להכוזרי מהגר"א ז"ל ב"אדרת אליהו", על הפסוק "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין", שכתב "שהתורה נחלקת לשישה חלקים טהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי, בין דם לדם הוא אסור ומותר כדי לטהר אשה לבעלה, בין דין לדין הוא חייב וזכאי, בין נגע לנגע הוא טמא וטהור" הרי שדם נידות וזיבה, האוסר אשה לבעלה, הוא בסוג של איסור ולא בסוג של טומאה כנגעים".