יבמות צ"ד (ע"א) – לימוד מקל וחומר
יבמות צ"ד (ע"א):
אמינא הואיל וא"ר עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין אימא חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא קא משמע לן (דאקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעא לא חיישא) רבא אמר עד אחד נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כל שכן אמר ליה ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ואלא איהי מאי טעמא לא מהימנא דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא עד אחד נמי דכיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא1.
ועי' מאירי שכתב שדברי רבא נשארים למסקנה ומאי דאדחייה, דחייה בעלמא היא. וזה לשון המאירי:
ואתא רבא לאוכוחי דעד אחד נאמן להתיר יבמה לשוק מקל וחמר דאי לאיסור כרת התרתה ר"ל במת בעלה, באיסור לאו לא כל שכן, ואע"ג דאידחיא ליה, מהיא עצמה, שנאמנת במת בעלי ולא במת יבמי דחייה בעלמא היא וודאי הלכה כרב אשי וכרבא ונאמן.
לעצם הקל וחומר נראה פשוט שלחשש איסור כרת, שהוא דין קשה וחמור, צריך עדות ברורה והוכחה ברורה יותר מאשר לחשש איסור לאו שאין בו כרת. על כן אם מצאנו שעד אחד נאמן לומר שמת בעלה, ויכולה לסמוך עליו ולהינשא, קל וחומר שעד אחד יהיה נאמן שמת יבמה על מנת שתוכל להינשא, ויכולה לסמוך עליו.
1 וחלקו רש"י ותוס' אם מדובר באומרת "מת בעלי" על מנת להינשא, או שאומרת "מת בעלי" על מנת להתייבם. ועי' ערוך לנר שכתב על אתר: "לרש"י י"ל דזה באמת מה שהשיב בגמרא עד א' נמי כיון דזמנין דסניא לי' לא דייקא ומנסבא אבל פי' ר"י לא הי' מסתבר לי' דאיך קאמר כש"כ בהא דסניא לי' מהא דמרחמא לי' דהא באבעי' דלעיל פשיטא לי' טפי דבסניא לי' לא דייק יותר מבדרחמא לי' כמש"כ התוספ' (בד"ה כי תבעי') ולכן לא מסתבר (לא) [לו] שיעשה בזה ק"ו אף דזה איסור כרת וזה איסור לאו".