יבמות ק"ח (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
יבמות ק"ח (ע"ב):
אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו הרי שיצאה מראשון בגט ומשני במיאון מהו שתחזור לראשון שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר' עקיבא בבית האסורין ואסר את רבי יהודה בן בתירה בנציבין ואסר אמר רבי ישמעאל בר' יוסי לזו לא הוצרכנו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כל שכן.
רש"י:
בשעת הסכנה – שנגזר שלא יעסקו בתורה:
בכסף שתינו – על ידי שכירות למדנו:
את רבי ישמעאל בר' יוסי והתיר ל"ג – אלא אדרב פליג ואמר לא את זו אסרו רבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא ותנאי דקאמר היינו רב ורבי ישמעאל דרב נמי תנא הוא:
לאיסור כרת – איסור אשת איש הפקעת ממנה בלא גט אלמא אין מעשה שלה כלום:
לאיסור לאו – דמחזיר גרושתו לא כ"ש דגלי דקטנה היא ולא הוה גיטה כלום:
עי' תוס' ד"ה לאיסור כרת שהקשה על רש"י בשם ריב"ן:
דלא דמי איסור אשת איש למחזיר גרושתו דמיאון מפקיע הקידושין שאומרת אי אפשי בקידושין שקדשוני אמי ואחי אבל גט לא מפקיע.
ונראה שנחלקו ריב"ן ורש"י בשאלה אם מיאון הוא סימן או סיבה.
לרש"י היציאה במיאון היא סימן שכל קידושין של קטנה שקידשוה אמה ואחיה, אין בהם ממש. ממיאון אנו למדים שהקידושין אין בהם ממש, ועל כן גם דין מחזיר גרושתו לא מתקיים.
זה מה שלמדו בקל וחומר אם איסור כרת של אשת איש אנו מתירין על ידי מיאון ובזה אנו אומרים שהקידושין שקידשו אחיה ואמה אינן קידושין קל וחומר שאין להם שם קידושין לעניין לאו דמחזיר גרושתו.
כרת הוא חמור ואיסור לאו בלבד הוא קל. אם לאיסור חמור דאשת איש לא חוששים ונוהגים בו במידת הרחמים להתירה להינשא על ידי מיאון, קל וחומר שלא נחוש לאיסור קל במחזיר גרושתו ונדון את הקידושין כקידושין שאין בהם ממש ולא יהיה דין מחזיר גרושתו.