אימתי הלכה כירושלמי

הכלל: הרמב"ם פוסק כירושלמי כאשר המימרא בבבלי נאמרה בדורות שהיו בהם שמדות, שאז התלמוד הירושלמי מבורר יותר.

פעמים רבות יש מחלוקת בין שני התלמודים, הבבלי והירושלמי. כיצד יש לפסוק הלכה במקרים אלו?
כתב הרי"ף:

וחזינן למקצת רבואתא דסבירא להו כעולא וסמכי אגמרא דבני מערבא דגרסינן התם במסכת יו"ט… ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגיין דגמרא דילן להתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוי בקיאי בגמ' דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא, לא קא שרו ליה אינהו.

לדעת הרי"ף פוסקים כתלמוד הבבלי, כיון שנחתם אחר התלמוד הירושלמי והלכה כבתראי, שכן האחרונים בקיאים בדברי הקודמים להם ויודעים שאינם להלכה.
שיטתו של הרמב"ם שונה מדרכו של הרי"ף. הרמב"ם פוסק כירושלמי פעמים רבות, כפי שמובא בכמה מקומות.
המהרי"ק בשרש ק' כתב:

והוא דבר ידוע שרבינו משה (הרמב"ם) רגיל לפסוק על פי ירושלמי יותר מכל הפוסקים הידועים אצלנו ואפילו במקום שאין תלמודנו מוכיח כדברי הירושלמי, לפעמים יפסוק כמותן היכא שתלמודנו מעמיד משנה או ברייתא בשינוי דחיקא והירושלמי מפרשה כפשטא תופס לו שיטת הירושלמי.

והראב"ד כתב בהלכות ק"ש (פ"ג ה"ו):

זה הרב דרכו להיות סומך על ירושלמי.

וכן כתב הגר"א בכמה מקומות בביאורו לשו"ע, כגון יו"ד (סימן ס"ג, ס"ק א'):

ואף על גב דסוגיא דחולין (צ"ה ע"א) אינו כן, סומך על הירושלמי כדרכו ברוב מקומות.

ובאו"ח (סימן רל"ה סעיף ג'):

ובפרט שהרמב"ם תמיד נוטה אחר הירושלמי.

ועוד. דבר זה מעורר לעיון, שכן אין דרכו של הרמב"ם לנטות מדרכו של הרי"ף, כפי שכתב בתשובה לתלמידו (תשובת הרמב"ם, פאר הדור קמ"ב):

ואמנם מה שזכרת מהליכתך לבבל כבר הרשתיך שתפתח מדרש ותלמד ותורה עם ההתמדה והשקידה על עיון החבור (היד החזקה), ולא תתעסק כי אם בהלכות הרב (הרי"ף) ותעריכו אותו עם החבור, וכשתמצאו מחלוקת בדבר תדעו כי עיון התלמוד יורה אתכם זה, ותסתכלו ותעיינו במקומו ותמצאו האמת.

כאשר יש ביד החזקה מחלוקת עם הרי"ף, יש לעיין בדבר ולעמוד על דרכו של הרמב"ם, מדוע נטה מדברי הרי"ף.
בענין זה של דרכי הפסיקה בין התלמודים, הסביר הרמב"ם עצמו את שיטתו. כך כתב הרמב"ם בתשובה שהביא הריטב"א (יומא נ"ז ע"א)¹:

דר' ירמיה לטעמיה דאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמוד בבלי, וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דארץ ישראל. ור' זירא נמי בעי דלשתכח ליה טעמיה דבבלאי, משום דלא נהירן ליה בתר דשמע טעמא דמערבאי, דמנהגא דעלמא דמדכר איניש טפי מאי דגמר ברישא. מיהו לאו בכל הדורות היו כן, אלא בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות, כדאיתא בהשוכר את הפועלים. ואמרינן נמי בפרק אלו טריפות ערקו רבה ורב יוסף, ור' זירא אמר להו ערוקאי, שהיו בורחין מחמת השמדות, ואמר להו ר' זירא שעם כל זאת לא ישכחו דברי התורה. ואמרינן בפרק המנחות והנסכים "והיו חייך תלואים לך מנגד", זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כל שכן לשמדות שיש בו סכנת נפשות, וזהו טעמן של ר' זירא ור' ירמיה. אבל אחרי כן נתגברה התורה בבבל, כל שכן בימי רב אשי, דאמרי' מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

בתלמוד הירושלמי השמועות מבוררות יותר, מפני שלא היו להם שמדות, ואילו בתלמוד הבבלי השמועות מסופקות, כיון שהיו להם שמדות.
הרמב"ם מסייג את דבריו לדורותיהם של רבה ורב יוסף, אביי ורבא, ר' ירמיה ור' זירא, שבהם מסופר בגמרא על שמדות שהיו בבבל.
נראה, אפוא, שפסיקת הרמב"ם כירושלמי נובעת מן העובדה ששמועותיו של הירושלמי מבוררות יותר מחמת השלום שהיה בארץ ישראל. על פי זה ניתן לקבוע כלל בדברי הרמב"ם, שהוא פוסק כירושלמי רק בשמועות שנאמרו בדורות שבהם היו שמדות בבבל. בסוגיות שבהן מובאות מימרות משמם של רבה ורב יוסף, אביי ורבא וכדומה, ובירושלמי תהיה התייחסות לדברים אלה – יפסוק הרמב"ם כירושלמי, ששמועותיו מבוררות ומהימנות יותר, מחמת שבבבל היו שמדות.
לדברים אלו יש להוסיף את דברי האשכול (הלכות ספר תורה), המבאר מדוע הלכה כתלמוד הבבלי:

…מה שמצינו שחולק (תלמוד א"י) על תלמודנו נעזבנו, והא דצם ר' זירא דלשתכח תלמודא בבלאה, ור' ירמיה אמר במחשכים הושיבני זה גמרא בבלי ואמר נמי בבלאי טפשאי דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתא דמחשכי, בזמנם לא נהיר להו טעמי דמתניתא כחכמי ארץ ישראל, דעדיין היו שם סנהדרין וגדולי החכמים היו בארץ ישראל, וגזרות מרובות בבבל, כדאמרינן בשחיטת חולין פולמוסא אתא לפומפדיתא, ותו ודאי ארץ ישראל נתקדשה מכל ארצות כדברי רבי זירא אוירא דארץ ישראל מחכים, אבל בימי רבינא ורב אשי היה שלום בבבל ונפיש שמדא בארץ ישראל ואמעיטא הוראה תמן טובא ונחית מן דהוה תמן לבבל כגון רבין ורב דימי וכולהו נחותי דנחתין הכא, רובן חכימי דארעא דישראל.
ואמרו מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והתורה מתגברת והולכת בימיו, ודאי אוירא דארץ ישראל מחכים ואמרו ולציון יאמר איש ואיש יולד בה חד מינייהו עדיף כתרי מינן והני נמי הוי התם ונפיק מינייהו תלמודנו לכך עדיפא מתלמודא דארץ ישראל, ותו קמייהו הוה תלמוד ארץ ישראל וידעו טעמי דקדמאי, וכללא הוא הלכה כבתראי.

עיקר המעלה נתונה לתלמוד הירושלמי, משום חכמתה של ארץ ישראל הנובעת מקדושתה. עם זאת, ההלכה היא כתלמוד הבבלי, שכן רבים מחכמי התלמוד הבבלי הם יוצאי ארץ ישראל.
האשכול שיקע בדבריו את דברי הרי"ף והרמב"ם, ומשמע מכך שגם לשיטתם, "אין תורה כתורת ארץ ישראל", אלא שהתלמוד הבבלי כולל את תורת חכמי ארץ ישראל המבוררת יותר ועל כן פוסקים כמוהו.

---

¹ ויש שייחסו תשובה זו לרבנו מימון אבי הרמב"ם – עיין בתשובות הרמב"ם בהוצאת מקיצי נרדמים תשובה תל"ז.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *