מצוה כ"ד – עולם שנה נפש
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.
מצוה כ"ד היא שצוה הכהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם כל זמן שיצטרכו להכנס בהיכל ולעבוד עבודה, וזו היא קדוש ידים ורגלים, והוא אמרו יתעלה "ורחצו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד". ומצות עשה זו יתחייב העובר עליה מיתה בידי שמים, רוצה לומר שכהן ששמש במקדש בלא קדוש ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים, והוא אמרו יתברך שמו "ירחצו מים ולא ימותו". וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשלמות בשני מזבחים.
פירוש המצוה
מצוה כ"ד היא שצוה הכהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם כל זמן שיצטרכו להכנס בהיכל ולעבוד עבודה – משמע שהם שני דברים, וצריך קידוש ידים ורגלים הן לכניסה להיכל אפילו בלא עבודה והן לעבודה, והחידוש שלכניסה בלבד גם יש מצות קידוש, עי' במה שכתבנו בפנים, וזו היא קדוש ידים ורגלים – לזה קראו חכמים "קידוש ידים ורגלים", ועי' במה שכתבנו על לשון תורה ולשון חכמים במצוה זו, והוא אמרו יתעלה (שמות ל', י"ט-כ'): "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'". ומצות עשה זו יתחייב העובר עליה מיתה בידי שמים, רוצה לומר – מי הוא העובר עליה – שכהן ששמש במקדש בלא קדוש ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים, ומקורו מפורש בפסוק (שם), והוא אמרו יתברך שמו "ירחצו מים ולא ימותו". וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשלמות בשני מזבחים.
עולם שנה נפש
בספר המצוות כתב הרמב"ם (בספרים מדוייקים):
מצוה כ"ד היא שנצטוו הכהנים לבד לרחוץ ידיהם ורגליהם בכל זמן שיהיו צריכים להכנס להיכל או להקרב לעבודה…
במנין הקצר שבריש הי"ד החזקה כתב:
לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה שנאמר "ורחצו אהרן ובניו וגו'".
וברמזי המצוות שבריש הלכות ביאת המקדש כתב:
לקדש העובד ידיו ורגליו.
ברמזי המצוות הגדיר הרמב"ם את המצוה מצד האדם: "לקדש העובד", במנין הקצר הוסיף את השעה: "בשעת העבודה", ובספר המצוות הוסיף את המקום: "להכנס להיכל".
חיוב המצוה מצד קדושת המקום התבאר בהלכות בית הבחירה בדין "עשר קדושות הן בארץ ישראל" (פ"ז הכ"א):
ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים.
חיוב המצוה מצד הכהן העובד התבאר בהלכות ביאת המקדש (פ"ה ה"א):
מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואחר כך יעבוד שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"…
חיוב המצוה מצד "שעת העבודה" צריך עיון על מנת שנבין מקורו ומשמעותו.
"שעת העבודה"
קישורה של מצות קידוש ידים ורגלים למושג הזמן מתבאר בסוגיית הגמרא.
הגמרא במסכת זבחים (י"ט ע"ב) אומרת:
תנו רבנן קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה, בלילה צריך לקדש ביום, דברי רבי, שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים. תניא אידך, היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה, לאורה טעון קידוש ידים ורגלים, דברי רבי, רבי אלעזר בר' שמעון אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת עבודה, אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש.
הרמב"ם פסק הלכה כרבי מחברו (הל' ביאת המקדש פ"ה ה"ח):
קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. קידש בלילה והקטיר החלבים כל הלילה צריך לחזור ולקדש ביום לעבודת היום.
בגמרא ביארו טעמו של רבי:
מאי טעמא דרבי, דכתיב "בגשתם".
ופירש רש"י:
וגישה דשחרית גישה אחריתי היא, שהרי יש כאן מערכה חדשה.
וממשיכה הגמרא לבאר דעת רבי:
ואידך נמי הא כתיב "בבואם", אי כתיב "בגשתם" ולא כתיב "בבואם", הוה אמינא על כל גישה וגישה, כתב רחמנא "בבואם".
הגמרא שואלת מדוע לא ילמד רבי מן הפסוק "בבואם אל אהל מועד" שדי בקידוש כשבא לעבודה אפילו לעשרה ימים – כדברי ר' אלעזר ברבי שמעון. תשובת הגמרא שפסוק זה בא ללמדנו שאין צריך לקדש על כל גישה וגישה שבאותו יום, ודי בזה שמקדש בבואו למקדש בתחילת היום לכל היום כולו.
מדברי רבי יש ללמוד שבכל יום מתחדשת מצות קידוש ידים ורגלים, וקידוש של יום אתמול נפסל בלינה.
בהמשך הסוגיא (דף כ' ע"א) מביאה הגמרא:
אמר רבי יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה.
הגמרא דנה על פי מי אמר ר' יוחנן את דבריו:
למאן, אי לרבי האמר פסלה לינה, אי לרבי אלעזר בר' שמעון האמר אין צריך לקדש אפילו מיכן ועד עשרה ימים, אמר אביי לעולם לרבי, ולינה דרבנן היא, ומודי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה. רבא אמר לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון היא, וראה ר' יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה.
הרמב"ם הביא הלכה זו, וזו לשונו (הל' ביאת המקדש פ"ה ה"ט):
קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחלת עבודת היום קידש.
נראה מדבריו שפסק כרבא שהעמיד דברי ר' יוחנן אליבא דר' אלעזר ברבי שמעון, אלא שראה דבריו רק בתחילת היום הבא ולא בסוף יום אתמול, וכן כתב מהר"י קורקוס:
פירוש, בזה ראה ר' יוחנן דברי ר' אלעזר, ואפילו אי פליג רבי וסבר דלינה זו פוסלת, דהא עיקר לינה הפוסלת בעלמא בעמוד השחר תליא דכתיב "עד בקר", מכל מקום ר' יוחנן סבר כר' אלעזר בהא, כיון דתחילת עבודה היא, אבל בסוף עבודה כגון מי שקידש בלילה להקטיר חלבים, לא סבר כוותיה כיון דסוף עבודה היא, וזהו שכתב רבינו "שהרי בתחילת עבודה קידש" והיינו כרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי.
נראה שסברת ר' יוחנן היא שאין לינה הפוסלת קידוש ידים ורגלים, כשאר לינה הפוסלת כל דבר שנתקדש בכלי שרת. בקידוש ידים ורגלים כיון שכבר נתנגבו הידים, אין כאן פסול ממשי של לינה. עיקר הפסול הוא מצד שבכל יום מתחדשת המצוה, כיון שבכל יום יש עבודה חדשה. העבודה היא הקובעת שם חדש ליום המחר, ועל כן תחילת עבודת היום היא הקובעת.
ר' יוחנן אמנם פוסק כרבי שלינה פוסלת אלא שהבין שבמצות קידוש ידים ורגלים הלינה הפוסלת היא סימן להתחדשותה של המצוה, ולא סיבה לרחיצה נוספת של ידים ורגלים.
עוד יש לדקדק בלשון הרמב"ם (פ"ה ה"ח):
קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה.
בקידוש ידים ביום לא כתב הרמב"ם "קידש לעבוד" או "קידש ועבד", אלא קידש בסתם, ונראה שסיבת הדבר היא, שהיום בדרך כלל הוא "שעת עבודה".
אבל בקידוש הלילה כתב (שם):
קידש בלילה והקטיר החלבים כל הלילה צריך לחזור ולקדש ביום לעבודת היום.
אין קידוש בלילה סתם, שכן אין הלילה "שעת עבודה". קידוש בלילה הוא להקטרת החלבים בלבד.
על כן כתב הרמב"ם (פ"ה ה"א):
וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים.
המילה "שחרית" לכאורה מיותרת. לא כתבה הרמב"ם אלא ללמדנו שסתם רחיצה היא בשחרית לכל היום כולו.
מובנת אפוא לשון המצוה במנין הקצר:
לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה.
"שעת העבודה" היא חלק בלתי נפרד מן המצוה המתחדשת בכל יום1.
הצעת הדברים כך היא: כהן הבא למקדש לעבודת היום מקדש ידיו ורגליו ובכך מכין הוא את עצמו להיות ראוי לעבודה.
זו היא המצוה הראשונה של הכהנים המכינים עצמם לעבודה. על כן קבעה הרמב"ם בראש המצוות של הכהנים.
קידוש ידים ורגלים ולבישת הבגדים
החידוש המיוחד במצות קידוש ידים ורגלים, שזו מצוה המתחדשת בכל יום, יובלט בהשוואה למצות לבישת הבגדים.
במנין הקצר כתב (בספרים מדוייקים):
כד. לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה.
לג. להיות הכהנים לובשים לעבודה בגדי כהונה.
ובהלכה בהלכות ביאת המקדש (פ"ה ה"א) כתב:
מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואחר כך יעבוד.
ובהלכות כלי המקדש (פ"י ה"ד) כתב:
מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן.
מצות לבישת הבגדים אינה מתחדשת בכל פעם ואם היו על הכהן כמה ימים אין כל צד "לפסלם בלינה" ולחייב את הכהן ללבשם מחדש. על כן הגדיר הרמב"ם את המצוה "להיות הכהנים לובשים לעבודה" ולא "ללבוש בגדי כהונה לעבודה", וכן בהלכה כתב "להיות הכהן עובד בהן" ולא "ללבוש כהן העובד בגדי כהונה".
מקור ההבדל הוא בפסוקי התורה. דווקא משום הדמיון שבין הפרשיות ניכר ההבדל ביניהן.
בבגדי כהונה נאמר (שמות כ"ח, מ"ג):
וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
ובקידוש ידים ורגלים נאמר (שמות ל', כ'-כ"א):
בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.
בבגדים לא אמרה תורה ללבשם, אלא "והיו על אהרן" ומכאן ההגדרה "להיות הכהן עובד בהן", ובקידוש ידים ורגלים אמרה תורה "ירחצו מים".
הבדל נוסף הוא שבבגדים לא אמרה תורה עונש בפני עצמו על "בבואם אל אהל מועד" ועונש בפני עצמו על "בגשתם אל המזבח". שניהם נכללו יחדיו. ואילו בקידוש ידים ורגלים קבעה התורה עונש ל"בבואם" בפני עצמו ול"בגשתם" בפני עצמו2.
כיון שהביטוי "בבואם אל אהל מועד" עומד בפני עצמו והוא המקור לקידוש "בשעת עבודה", אין צריך לקדש על כל עבודה ועבודה באותו יום. על כן למד הרמב"ם שמצוה זו מתחדשת בכל יום וכשמגיעה שעת עבודה חדשה, מצוה לקדש ידים ורגלים, כהכנה לעבודה.
אבל בלבישת הבגדים לא קבעה התורה ל"בבואם אל אהל מועד" פרשה בפני עצמה, ולכן אינה מצוה מתחדשת.
משמעות הדברים
משמעות מיוחדת יש למצוה המתחדשת בכל יום.
כך כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות בבארו את הסדר על פיו סידר רבי את המסכתות בששה סדרי משנה (מהדורת הרב קאפח עמ' י"ד):
ולפיכך ראה זה אשר ה' בעזרו, להתחיל בברכות, לפי שהבא לאכול לא יוכל לאכול עד שיברך, ולכן מצא לנכון לפתוח את הדברים בענין הברכות, כדי לתקן את המאכל תקון עניני. וכדי שלא יחסר דבר בשום ענין אלא ידבר על כל הברכות חובת המאכלים והמצוות, ואין מצוה שהיא חובת כל איש בכל יום כי אם קריאת שמע בלבד, ואין מן הראוי לדבר על ברכות קריאת שמע לפני שידבר על קריאת שמע עצמה, לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל הנספח לכך.
כבר הקשינו על לשונו שהרי מצות תלמוד תורה ותפילה הן חובה בכל יום, קל וחומר אמונה, אהבה, יראה ודומיהן, שחובת כל יום הן. ביאורו של ביטוי זה הוא שמצות קריאת שמע מיוחדת בכך שהיא מתחדשת בכל יום, ואין המצוה של היום המשך המצוה של אתמול, אלא מצוה חדשה (עי' בח"א במצות קריאת שמע, מהדו"ב עמ' קע"ט-קפ"א).
קידוש ידים ורגלים אף היא מצוה המתחדשת בכל יום. מבטאת היא את הכהן המתחדש בכל יום לעבודה חדשה. לכל יום תכונות מיוחדות ותפקידים מיוחדים ואינו דומה יום אחד לרעהו. מצוה זו מצד הדברים המתחדשים היא באה. על כן הזמן המתחדש גורם למצוה שתבוא והזמן הוא חלק מהגדרת המצוה.
1 סתם "שעת עבודה" פירושו היום. כך עולה מלשון הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"א הט"ו): "יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס". הרמב"ן בהשגתו לספר המצוות מצות ל"ת ע"ג השיג עליו וסובר שרק שתוי בעבודה בפועל לוקה אבל בלי לעבוד בפועל, אפילו בשעת עבודה, אינו לוקה.
אמנם יש הלכות בהן השתמש הרמב"ם בלשון "שעת עבודה" על עבודה בפועל, עי' הל' ביאת המקדש פ"ב ה"ה: "כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, שנאמר 'ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו', כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזרה זו, וכן זה שנאמר בכהן גדול 'ומן המקדש לא יצא' אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא".
2 עי' בביאורים לפירוש רש"י על התורה לאדמו"ר מלובביץ' (שמות ל', כ') שהעיר על כך, וביאר שמהבדל זה למד רש"י את ההגדה המיוחדת לקידוש ידים ורגלים.