מצוה ל"ו – לשונות הרמב"ם
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.
מצוה ל"ו היא שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות, תעבוד כל משמרת שבוע אחד ולא יד הכל מעורבת יחד, זולתי ברגלים שיעבדו כל המשמרות כולן בשוה וכל מי שבא מהם מקריב. וכבר התבאר זה בדברי הימים איך חלק דוד ושמואל אותם לעשרים וארבעה משמרות, והתבאר בסוכה שברגלים יד כולם שוה. ולשון מצוה זו אמרו "וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו, ושרת בשם ה' אלהיו, חלק כחלק יאכלו". ולשון ספרי "ובא בכל אות נפשו", יכול לעולם, תלמוד לומר "באחד שעריך", בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, וזהו בשלש רגלים, יכול כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל, תלמוד לומר "לבד ממכריו על האבות", מה מכרו אבות זה לזה, אתה בשבתך ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בכל סדור משמרות העבודה משמרה בכל שבוע. וכן פירש אונקלוס: בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא. וכבר בארו דיני מצוה זו בסוף גמרא סוכה.
פירוש המצוה
מצוה ל"ו היא שצונו – כל בית ישראל – שיהיו הכהנים עובדים למשמרות, באופן שתעבוד כל משמרת שבוע אחד ולא תהיה יד הכל מעורבת יחד – שלא יעבדו כולם כל הזמן שלא כסדר, זולתי ברגלים שיעבדו אז כל המשמרות כולן בשוה, וכל מי שבא מהם – מן הכהנים של כל המשמרות – מקריב. וכבר התבאר זה בדברי הימים (א' כ"ד, ג') איך חלק דוד ושמואל אותם לעשרים וארבעה משמרות, כך שפעמיים בשנה עובדת כל משמרת, והתבאר בסוכה (נ"ה ע"ב) שברגלים יד כולם שוה.
ולשון מצוה זו אמרו (דברים י"ח, ו'-ח'): "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת", ומכאן שמדובר בכהנים, שכן אין הלויים אוכלים מן הקרבנות. ולשון ספרי (שופטים, כ"ה): "ובא בכל אות נפשו", יכול לעולם, כלומר תמיד, בכל השנה, תלמוד לומר "באחד שעריך", ודרשו: בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, וזהו בשלש רגלים, שעולים כולם לרגל, יכול כל המשמרות שוות גם בקרבנות שבזמן הרגל, הבאים שלא מחמת הרגל, כגון נדרים ונדבות, תלמוד לומר "לבד ממכריו על האבות", מה מכרו אבות זה לזה, איזו מכירה עשו האבות, אתה בשבתך ואני בשבתי, כלומר הסכמתם שהסכימו ביניהם בכל סדור משמרות העבודה איזו משמרה בכל שבוע. וכן פירש אונקלוס על הפסוק "לבד ממכריו על האבות": בר ממטרתא – חוץ ממשמרת – דייתי בשבתא – שבאה בשבת – דכן אתקינו אבהתא – שכן תיקנו האבות. וכבר בארו דיני מצוה זו בסוף גמרא סוכה.
לשון הרמב"ם בספר המצוות:
מצוה ל"ו היא שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות, תעבוד כל משמרת שבוע אחד ולא יד הכל מעורבת יחד, זולתי ברגלים שיעבדו כל המשמרות כולן בשוה וכל מי שבא מהם מקריב. וכבר התבאר זה בדברי הימים איך חלק דוד ושמואל אותם לעשרים וארבעה משמרות, והתבאר בסוכה שברגלים יד כולם שוה. ולשון מצוה זו אמרו "וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו, ושרת בשם ה' אלהיו, חלק כחלק יאכלו". ולשון ספרי "ובא בכל אות נפשו", יכול לעולם, תלמוד לומר "באחד שעריך", בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, וזהו בשלש רגלים, יכול כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל, תלמוד לומר "לבד ממכריו על האבות", מה מכרו אבות זה לזה, אתה בשבתך ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בכל סדור משמרות העבודה משמרה בכל שבוע. וכן פירש אונקלוס: בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא.
בי"ד החזקה שינה הרמב"ם הגדרת המצוה, זה לשונו (הל' כלי המקדש והעובדים בו פ"ד הל' ג'-ה'):
משה רבינו חלק הכהנים לשמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר, וכן היו עד שמואל הנביא, ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר…
ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים, וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם, ואין אומרין לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר "וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו'".
במה דברים אמורים בקרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע ואפילו ברגל, שנאמר "חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות", כלומר "חלק כחלק יאכלו", בקרבנות הצבור, ואין חלק כחלק בשאר הדברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו.
בספר המצוות הגדיר הרמב"ם את המצוה כעבודת הכהנים במשמרות, והרגלים נזכרים כהגבלה במצוה, שברגלים אינה מתקיימת, ואילו בי"ד החזקה הגדיר הרמב"ם את המצוה כעבודת כל המשמרות בשוה ברגל.
אין לומר שהרמב"ם חזר בו בי"ד החזקה ממה שכתב בספר המצוות, שהרי חזר על ה"סתירה" גם במניינים שבריש הי"ד החזקה, הלא הם כתובים אחר הקדמתו לספרו1.
במנין הקצר שעל סדר ספר המצוות כתב:
להיות הכהנים עובדין במקדש משמרות משמרות, ובמועדים עובדין כאחד, שנאמר "וכי יבא הלוי וגו' לבד ממכריו על האבות".
וברמזי המצוות שבריש הלכות כלי המקדש והעובדים בו כתב:
שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים.
המנין הקצר שעל סדר ספר המצוות מתאים לספר המצוות, ורמזי המצוות שבריש הלכות כלי המקדש והעובדים בו מתאימים ללשונו בהלכות.
במצות עשה ל"ב, "וקדשתו", בארנו את ההבדל בין ספר המצוות לי"ד החזקה.
בספר המצוות מצד מנין המצוות, הגדרת מצות "וקדשתו" היא לכבד את הכהנים, שכן הכנתם לקרבן כבר כלולה היא במצות הקרבנות.
בי"ד החזקה מצד ההלכה בספר עבודה, הגדרת מצות "וקדשתו" היא הכנתם לקרבן.
מצות המשמרות ממשיכה בשיטה זו.
בספר המצוות אין מצוה מיוחדת להכין את הכהנים ולייעדם לקרבן. רק מצוה זו "שציוונו שיעבדו הכהנים למשמרות" היא המצוה העוסקת במינוי הכהנים לעבודתם. המינוי נעשה לעבוד במשמרת של שבוע מסויים "אתה בשבתך".
בספר המצוות באה מצוה זו אחר מצות שמן המשחה העוסקת במינוי כהן גדול על ידי משיחתו. בהמשך למצוה זו באה המצוה העוסקת ב"מינוי" כהנים לעבודתם. על כן מתאימה ההגדרה "שיעבדו הכהנים למשמרות", ובתוכה באה ההגבלה האומרת שברגלים יד הכל שוה לעבודה.
בי"ד החזקה כוללת מצות "וקדשתו" את הכנת הכהנים לקרבן. חלק מהכנה זו הוא חלוקת הכהנים למשמרות.
חלק המצוה המיוחד למצות המשמרות אינו אלא המצוה שיהיו כולן שוות ברגלים.
הדברים מדוקדקים בלשון הרמב"ם שהביא את החלוקה למשמרות בהמשך ל"וקדשתו" ולהכנת הכהנים לקרבן, ורק אחר כך הביא מצות עשה שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים.
זה לשון הרמב"ם בריש פ"ד מהלכות כלי המקדש והעובדים בו (הל' א'-ה'):
הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב".
וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.
משה רבינו חלק הכהנים לשמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר, וכן היו עד שמואל הנביא, ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר, ועל כל משמר ומשמר ראש אחד ממונה, ועולין לירושלים לעבודה משמר לכל שבת, ומיום השבת ליום השבת הן מתחלפין, משמר יוצא והאחר שהוא אחריו נכנס, עד שיגמרו וחוזרין חלילה.
ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים, וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם, ואין אומרין לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר "וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו'".
במה דברים אמורים, בקרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע ואפילו ברגל, שנאמר "חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות", כלומר "חלק כחלק יאכלו" בקרבנות הצבור, ואין חלק כחלק בשאר הדברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו.
מובן, אפוא, מדוע בספר המצוות ההגדרה היא "שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות", ובי"ד החזקה ההגדרה היא "להיות כל המשמרות שוים ברגלים".
הדברים מפורשים בספר "קרית ספר". זו לשונו בהל' כלי המקדש והעובדים בו פ"ד2:
מצות ק"י לקדש הכהנים מתוך הלויים לקרבן ולכל דבר שבקדושה, דכתיב "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב", וכתיב "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". וצריך כל אדם לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדימם לכל דבר שבקדושה דכתיב "וקדשתו", דמשמע לכל דבר שבקדושה. ומתחלקים הכהנים למשמרות לעבודת המקדש, משמר יוצא ומשמר נכנס, דכתיב "לבד ממכריו על האבות".
מצות קי"א שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים וכל כהן שיבוא עובד וחולק דכתיב "וכי יבוא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת וגו'".
מדבריו ברור שעצם החלוקה למשמרות היא חלק ממצות "וקדשתו", ועוד מצוה יש שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים.
1 הרמב"ן בהשגתו למצוה הביא לשון הי"ד החזקה וכתב על זה: "וזה הלשון הוא מדוקדק יותר ממה שכתב כאן במאמר (בספר המצוות)". הרי"פ פרלא (ח"א, שע"ח ע"ב) הבין שהרמב"ן סבור שהרמב"ם חזר בו, עיי"ש. רבים האריכו בהבדל בין לשונות הרמב"ם, עי' ערוך השלחן העתיד קדשים סי' כ"ב סעיפים י"ב-י"ז, דבר שבמנין מצוה ל"ו ובנושאי הכלים שעל ספר המצוות.
2 גם הסמ"ג שדרכו להביא את הרמב"ם חילק בין דין המשמרות, שהביאם בסוף מצוה ק"ע (ונראה שט"ס היא, ושייכת המצוה לקע"א שהיא מצות "וקדשתו" ואין לה כלל שייכות לק"ע שהיא מצות תקיעה בחצוצרות), ומצוה קע"ב היא שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים.