מצוה ה' – מצות עשה להתפלל בכל יום
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל פתיחת המצוה בי"ד החזקה.
מצוה ה' הוא שציוונו לעבדו, וכבר נכפל זה הציווי פעמים באמרו (שמות כ"ג, כ"ה): "ועבדתם את ה' אלוהיכם", ואמר (דברים י"ג, ה'): "ואותו תעבודו". ואף על פי שזה הציווי הוא גם כן מהציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא ציווי לתפילה. ולשון ספרי (עקב ה'): "'ולעבדו' זו תפילה". ואמרו גם כן "'ולעבדו' זו תלמוד", ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, "מנין לעיקר תפילה מצוה מהכא (דברים ו', י"ג) 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד'", ואמרו (ספרי ראה ל"ג): "עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו", רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה.
פירוש המצוה
מצוה ה' הוא שציוונו לעבדו, לעבוד את הקדוש ברוך הוא, וכבר נכפל זה הציווי כמה פעמים באמרו "ועבדתם את ה' אלוהיכם" ואמר בציווי נוסף "ואותו תעבודו" ובתרגום הרב קפאח זצ"ל מביא פעם נוספת: "ואמר 'ולעבדו'" (דברים י"א, י"ג). ואף על פי שזה הציווי לעבדו הוא גם כן מהציוויים הכוללים – מצוה זו כוללת למעשה את כל המצוות, שכולן הן עבודת ה' והציווי לעבדו הוא ציווי לקיים את כל המצוות, כמו שביארנו בשורש ד' – שם באר הרמב"ם שאין למנות במנין תרי"ג המצוות ציוויים הכוללים את כל המצוות, שאין בהם ציווי לעשות מעשה מיוחד. הנה יש בו יחוד – במצוה לעבוד את ה' יש מעשה מיוחד שבעבורו ראוי למנות מצוה זו כמצוה מתרי"ג מצוות אחר – מפני שהוא ציווי לתפילה – כלולה בציווי לעבדו המצוה להתפלל לה'. ולשון ספרי "ולעבדו" זו תפילה – "ולעבדו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה (תענית ב' ע"א). ואמרו גם כן ודרשו עוד מן המילה "ולעבדו" זו תלמוד – תלמוד תורה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפילה כלומר מנין לעצם המושג תפילה (להוציא מהתפילה כפי שהיא מקובלת בנוסחתה ובזמניה) שהוא מצוה, מהכא – מן הפסוק הזה: "את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד". ואמרו עבדוהו בתורתו – בלימוד התורה, ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם – כלומר תתפלל לנכח המקדש, כשפניך מופנים לכוון בית המקדש כמו שבאר שלמה ע"ה בפסוק "והתפללו אל המקום הזה" וכפי שדרשו חז"ל את תפילת שלמה (במלכים א' ח') במסכת ברכות (ל' ע"א).
כך הוא לשון הגמרא (ברכות כ"ו ע"ב):
איתמר ר' יוסי ברבי חנינא אמר תפילות אבות תקנום, ר' יהושע בן לוי אמר תפילות כנגד תמידים תקנום… אלא תפילות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות.
ביאור המחלוקת. ר' יוסי ברבי חנינא סבר שהאבות תיקנו את התפילות. אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה ויעקב תיקן תפילת ערבית, ולפיכך אנו חייבים בג' תפילות ביום, ור' יהושע בן לוי סבר שהתפילות הן כנגד התמידים, תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים ותפילת ערבית כנגד הקטרת אברים ופדרים שהיא כל הלילה. ומסקנת הגמרא לפי ר' יוסי ברבי חנינא, שהתפילות אמנם אבות תיקנום אלא שהסמיכו אותם על הקרבנות.
הרמב"ם (הל' תפילה פ"א הל' ה', ו') כתב:
וכן תקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין, וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפילה שהיא כנגד תמיד של בוקר היא הנקראת תפילת השחר, ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים היא הנקראת תפילת מנחה, ותפילה שכנגד המוספין היא נקראת תפילת המוספין. וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר "היא העולה וגו'" כענין שנאמר "ערב ובקר וצהריים אשיחה ואהמה וישמע קולי", ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה.
ולא הזכיר הרמב"ם כאן שתפילות אבות תיקנום מפני שאין בזה כל נפקא מינה להלכות תפילה, רק הזכיר ענין זה בהלכות מלכים (פ"ט ה"א) בדברו על המצוות שנהגו קודם מתן תורה (ופלא על הכס"מ והלח"מ בהל' תפילה שדברו בפסק הרמב"ם במח' הנ"ל ולא הזכירו כלל דבריו בהלכות מלכים וצ"ע). כך הוא לשון הרמב"ם בהלכות מלכים:
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון… הוסיף לנח אבר מן החי… וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטוה יתר אלו במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתרות עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו.
ודקדק הכס"מ: "ודעת רבנו שכל אלו המצוות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר 'נצטוה' רק במילה", ועל פי דקדוק זה של הכס"מ יובן אף דקדוק נוסף שדקדקו אחרונים בלשונו הזהב של הרמב"ם בי"ד החזקה.
יש הלכות אותן פותח הרמב"ם: "מצות עשה לעשות כך וכך", כגון הל' סוכה הפותחות "מצות עשה לישב בסוכה" וכן הל' שביתת עשור: "מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי". ויש הלכות אותן פותח הרמב"ם באופן שונה במקצת כגון – "שביתה בשביעי ממלאכה – מצות עשה", "מילה – מצות עשה". ובמילים אחרות: יש שהציווי קודם למעשה ויש שהמעשה קודם לציווי.
וכתב השדי חמד (כרך ו' כללי הפוסקים סי' ה') בשם הרב "חנן אלוקים" שכתב בשם מוהר"ר גרשון, שבמצוות שהיו קודם מתן תורה כתב הרמב"ם את המעשה קודם לציווי מפני שהמעשה הזה שהיה בבחינת מצוה גם קודם מתן תורה – הוא גם מצות עשה מן התורה. ומסיים השדי חמד את דבריו בזה "ושדו בה נרגא מתפילה דאבות תיקנום וכתב מצות עשה להתפלל".
ונראה שצדקו דברי הרב "חנן אלוקים", ועל קושית השדי חמד יש לומר "אי משום הא לא קשיא", שהרי בתפילה לא היה לאבות כל ציווי, אלא מעצמם קיימו דבר התפילה, כפי שדקדק הכס"מ בלשון הרמב"ם, מה שאין כן במילה ושביתה בשבת, שהיה המעשה נוהג קודם מתן תורה מפני הציווי שהיה בו ועל כן כתב הרמב"ם את המעשה קודם למצוה.
עוד יש לציין, אף שנפסק להלכה כמאן דאמר "תפילות אבות תיקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות" (ברכות כ"ו ע"ב, ורמב"ם שם), מכל מקום, אין לתקנת האבות כל נפקא מינה למעשה במצות התפילה, שהרי כלל נקוט בידינו "אין למדים דבר מקודם מתן תורה", ועל כן אין תקנת האבות מחייבת אותנו (וכפי שהאריך הרמב"ם בפיהמ"ש בחולין פ"ז מ"ו, ועיין מהר"ץ חיות ברכות כ"ו ע"ב ומה שכתבנו לעיל בנושא "תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני").
וראיה לדבר – תפילת ערבית, שיעקב תיקן אותה כשם שאברהם ויצחק תיקנו תפילת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נפסק שתפילת ערבית רשות מפני שהיא כנגד אברים ופדרים שאין להם קבע (ברכות שם ועי' שבת ט' ע"ב וברש"י ד"ה "למאן דאמר תפילת ערבית רשות" ובתוד"ה "למ"ד"). לפיכך ברור דאף דפסקינן כמאן דאמר תפילות אבות תקנום, מכל מקום המחייב אותנו הלכה למעשה זה תקנת חכמים שתפילות כנגד הקרבנות וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה כנזכר.