נדרים ע"ז (ע"ב) – ע"ח (ע"א) – לימוד מקל וחומר
נדרים ע"ז (ע"ב) – ע"ח (ע"א):
ושתי והנדר בטל מאליו אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו אמר רבי יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתני' זה הדבר החכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול ומה חכם שאין מפר מתיר בעל שמפר אינו דין שמתיר תלמוד לומר זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר תניא אידך זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר שיכול ומה בעל שאין מתיר מפר חכם שמתיר אינו דין שמפר תלמוד לומר זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר בשחוטי חוץ מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות בפרשת נדרים למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא ואיתימא רבי יוחנן ביחיד מומחה ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שא
חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר.
אמרו בברייתא שיכול נדרוש ק"ו שבעל יתיר וחכם יפר ת"ל "זה הדבר".
כתבו אחרונים שלכאורה אין הו"א לדרוש ק"ו שבעל יתיר שהרי צריך חרטה בחכם, וא"כ גם בעל יצטרך לפתוח בחרטה וזה אינו מעניין הבעל.
עי' חת"ס1 שכתב שהברייתא אכן באה ללמוד שאין יכולים לפעול בהיפך שהבעל יתיר והחכם יפר.
נראה בעומק הענין שהברייתא באה להוציא ממחשבה שהתרת נדרים והפרת נדרים שניהם באותו סולם הם עומדים ואפשר ללמוד זה מזה ומתייחסים הם לזה לזה.
על זה אמרו "זה הדבר" שאינו כן ודווקא חכם מתיר ודווקא בעל מפר ואינם כלל באותו סולם.
יתבאר הדבר על פי מה שכתב הרב באורות התשובה פי"א פס' א':
מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכיות, ועליהם חיה יחיה. אמנם תשובה, בכל אופן וצורה שהיא, סובלת בתחלתה מחלישות הרצון של החרטה הקודמת אלא שאחר כך הרי היא מתהפכת לשמחה ורוחב דעת של ההכרה העליונה, של היפוך הזדונות לזכיות. יותר מזה בא האור של החכמה, שמעולם לא הוצרך להחלש ע"י מכאוב החרטה. הוא מוצא כבר את הזכיות מאירות כנכון היום, וחדות ד' מופיעה בו כעליצותה המזהירה בלא שום מועקה של בושה וקדרות, שכבר נתלבן הכל בתחלה ע"י הופעתה של הבינה הנשמתית. למעלה מזה היא הופעת אור הכתר הכללי, הסקירה העלומה המקירה כל עונג ועדן, כל קדוש וטוב, הכוללת הכל באוצר קדשה. אורה זו אינה משתמשת כלל בהכנת החרטה של התחלת הארת הבינה, מתגלה לאורה שאין שום גרעון וחושך כלל, אין כאן כ"א אור קדוש ותפארת עליון, זיו חיים ונהורא מעליא. למעלה מהבינה, המפירה "כי ד' צבאות יעץ – ומי יפר", למעלה מהחכמה, המתרת, רק כל טוב שופע באין שום מניעה, וכל רע וכעור שלול מעיקרו מאז מעולם, כי באמת לא היה, לא הוה ולא יהיה, כ"א אור ד' וטובו.
הפרת נדרים היא מצד הבינה. הבעל מקבל כח מן הבינה שהיא גם מקור התשובה ובכח זה הוא מפר הנדר (שאף הוא ממקור הבינה הוא בא2). הבינה אינה מתירה מעיקרא. כחה בא מתוך המציאות ואינה עוקרת מעיקרא.
התרת נדרים היא מכח החכמה. חכם מתיר. החכמה היא מקור היש. היא בחינת "ראשית", יש מאין, ועל כן כוחה הוא להתיר מעיקרא את הנדר.
זה עומק הלימוד שדווקא הוא שחכם מתיר ובעל מפר, שכל אחד בא ממקור אחר ואין ללמוד זה מזה.
1 ספר חתם סופר על מסכת נדרים דף עז/ב: "דהנה הבעל מתיר בע"כ של אשה אעפ"י שאינה מתחרטת ואין לה שום פתח מ"מ מיפר לה… מ"מ כיון שאינו רוצה להפר אינו יכול להתיר בחרטה במקום חכם וג' הדיוטות. וכן בהיפוך אם לאשה ליכא חרטה והמומחה רוצה להפר בלי חרטה אינו מועיל כלום… קמ"ל ברייתא מדרשא זה הדבר דאין לשנות… והסברא נ"ל כפשוטו לא מיבעי שהחכם לא יפר הוא כפשוטו כיון דאית לן דרב פנחס דעל דעת בעלה נודרת וזה לא שייך בחכם א"כ ליכא ק"ו… דאדרבא מ"ט מפיר שהוא כגופה ועל דעתו נודרת והיא הנותנת שלא יתיר דהרי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים".
2 עי' שער הכללים ז': " ובזה תבין ענין שבועות ונדרים כי מאחר שהשבועה הם כנשבע במלך עצמו שהוא מל' והנדרים הם כנודר בחיי המלך שהוא בינה הנקרא חיי המלך בסוד תפילין הנקרא חיים כנודע א"כ למה השבועה חמור מנדר. והטעם הוא כי למעלה נגד בינה אין אחיזה לחיצונים כ"כ אבל לתתא במקום מל' שם סביב רשעים יתהלכון וניתן להם כח גדול להתחזק ולהתאחז שם לכן עונשו מרובה".