סוטה מ"ו (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
סוטה מ"ו (ע"ב):
תניא היה ר"מ אומר כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד" וכתיב "ויראם את מבוא העיר" ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו "וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה"… והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה במה הראה להם חזקיה אמר בפיו עקם להם ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם תניא כוותיה דרבי יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.
כתב האר"י בהנהגת קל וחומר שהיא בזמן שחלק מונהגים בדין וחלק מונהגים ברחמים.
נראה שהכנעני הזה היה בבחינת רחמים, שכן הוא יודע מבוא העיר, ובסיטואציה זו זה בחי' רחמים, שיכול להשפיע. אלה המחפשים מבוא העיר ולא מוצאים מונהגים בבחי' של דין.
הצבעתו באצבע אל מקום מבוא העיר הופכת את הדין לרחמים ועל כן שכרה הרבה מאד.
קל וחומר למי שמלוה, שאף הוא משפיע ומונהג ברחמים, והאורח הרי הוא בבחי' דין שאינו יודע הדרך והמקום. בלוויו הופך הוא את הדין לרחמים וכיון שמלוה הוא ברגליו, במאמץ ובמסירות, קל וחומר ששכרו הרבה מאד. לפום צערא אגרא.
הפיכת הדין לרחמים היא ענין גדול של החזרת הדין לשרשו, וחיבורו אל השרש והחסד גרם לשפע גדול בעולם.