סוטה ה' (ע"א) – לימוד מקל וחומר וגזירה שוה

הסוגיא עוסקת בגסי הרוח.
בפתיחת הסוגיא אומרת הגמרא:

אזהרה לגסי הרוח מנין אמר רבא אמר זעירי שמעו והאזינו אל תגבהו רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך וכדרבי אבין אמר רבי אילעא דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה.

מוני המצוות לא הביאו לאו זה במניינם פרט לסמ"ג. אף הסמ"ג לא חשב להביאו ורק גילוי שנתגלה לו בחלומו הביאו למנות לאו זה במנין המצוות.
וזו לשונו של הסמ"ג הקדמתו:

וגם בענין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: "הנה שכחת את העיקר, 'השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך'". כי לא היה בדעתי לחברו במנין הלאוין. וגם רבינו משה (=הרמב"ם) לא הזכירו במנין. ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, וחברתיו בעקרים גדולים במקומו.

במצוות לא תעשה ס"ד כתב הסמ"ג:

"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך". לאו זה נראה אלי בחלום לכותבו ויסדתיו אזהרה לגסי הרוח, ומצאתיו אחרי כן במסכת סוטה.

לפי הסמ"ג לאו זה הוא עיקר, כמו שנראה לו בחלום "שכחת את העיקר".
נראה שחשיבותו של לאו זה באה משום שגס רוח וגאה אינו מתבטל לריבנו של עולם ורואה את ישותו בלבד ואין עוד מלבד עצמו. מנתק הוא את עצמו מן השרש שהוא העיקר ממנו מקבלים חיות וכח לעבודתו.
מיסוד זה באים הלימודים בגזירה שוה ובקל וחומר על גנותו של גס הרוח.

א"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה כתיב הכא "ורמי הקומה גדועים" וכתיב התם "ואשיריהם תגדעון".

גס רוח הרי הוא כאשירה שאין לה שרשים אמיתיים במציאות ועל כן מחוייבים לגדוע אותה. כך גס הרוח אין לו שרשים והוא מנותק ממקור החיים של העולם ורואה עצמו כמקור בפני עצמו ולכן ראוי לגודעו כאשירה.
לפי דברי הרמ"ע מפאנו שהגזירה השוה היא מלשון גזירת הקליפות על מנת לגלות את התוכן הפנימי י"ל שאף כאן הלימוד בגזירה שוה מבטא את גזירת הכוחות החיצוניים על מנת להגיע לנפש הפנימית, ולאמונה וקשר עם ריבונו של עולם.
לפי האר"י י"ל ששם ה' הוא בתפארת. התיקון לגסות הרוח הוא לזכור את ה' אלוקינו. האיסור הוא משום "פן תשכח את ה' אלהיך" ולכן זכירת שם ה' היא תביא את האדם לענוה הראויה ולהימנע מגסות הרוח.
על כן הלימוד הוא בגזירה שוה שהיא הנהגת התפארת שהיא תיקון לגסות הרוח.

בהמשך לומדת הגמרא קל וחומר:

א"ר אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו שנאמר והרשעים כים נגרש ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח קימעא עוכרתו אדם שאין בו אלא רביעית אחת עאכ"ו.

הרפש והטיט נמצאים בקרקעית הים והם בחינת דין כבד השוקט וזה "חומר". הרוח הנושבת מנענעת את המים, והרפש המעכיר את המים הוא צף ועולה ונעשה בחי' "קל". אם המים הרבים של הים אינם עומדים בפני הרוח והיא מעכירה אותם, קל וחומר שגס רוח שאין לו שרשים וכל ישותו אינה אלא רביעית דם שמשם שואב חיות לעצמו, בודאי שהרוח תעכיר את אישיותו ותוציא לאור כל הרפש והלכלוך אשר בקרבו ואשר מוסתרים בתחתית אישיותו.
הרוח היא רוח התקופה ורוח אתגרים חדשים הבאים חדשים לבקרים. גס רוח הנמצא במצבים משתנים מגלה את ניתוקו מהשרש והוא מטלטל מדעה לדעה ומהנהגה להנהגה, לפי הרוח וה"מודה" הנושבת מיום ליום. וכך צפה ועולה אישיותו החסרה ותכונותיו השליליות מעכירות את אישיותו.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *