בבא בתרא פ"ט (ע"ב)
בבא בתרא פ"ט (ע"ב):
בם ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה במדה זו מדידת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח במשורה שלא ירתיח וק"ו ומה משורה שהיא אחד משלשים וששה בלוג הקפידה עליו תורה ק"ו להין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית וחצי תומן ועוכלא.
תוס' ד"ה "ובמשורה לא ירתיח" שאלו שלכאורה יש כבר לאו דלא תגזול "דגזל גמור הוא".
ותירצו שבא לחייב משעת הרתחה אע"פ שעדיין לא מדד. וצ"ע מדוע לא אמרה זאת הגמ' כמו שאמרה על הלאו דמשקולות (עי' בבא מציעא ס"א:) ועוד צ"ע מאי קמ"ל הק"ו והלא פשוט הוא שדין פרוטה כדין מאה ומה שצריך יש בפירוט המידות.
נראה שהחידוש בדברי הגמרא היא במילים "הקפידה עליו תורה" וכך העתיק הרמב"ם (פ"ח גניבה ה"ז):
ולא ירתיח במדת הלח בעת שמודד ואפילו היתה המדה קטנה ביותר שהרי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא שנ' ובמשורה והיא מדה קטנה אחד משלשה ושלשים בלוג.
החידוש הוא שאפילו שלא קפדי אינשי על זה, מ"מ התורה הקפידה. יתכן לומר שההקפדה היא על כל שהוא אפ' פחות משוה פרוטה וכך כתבו החינוך והטור בהדיא.
זו לשון החינוך מצוה של"א שלא להונות במדות וכל המידות בכלל:
כי משורה היא מדת הלח והיבש, והיא מדה קטנה ביותר, שהיא אחד מל"ג בלוג. ולמדנו מכאן כי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא, כלומר שאף על פי שבשאר גזלות לא תקפיד התורה אלא בפרוטה, בענין המדות תקפיד בכל שהוא.
ועיי"ש במנחת חינוך שחולק על זה וסובר שחיובו רק בפרוטה.
וזו לשון הטור (חו"מ רל"א):
וכשמודד דבר לח לא יעשה בענין שתעלה הרתיחה ותראה המדה כאילו היא מלאה אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה.
מידת הקל וחומר מלמדת שהמודד חייב לעשות זאת במידת הדין שהיא הנהגת המידות. כל ענין המידות מקורו במידת הדין, הקוצבת ומודדת כל דבר. מכאן הקפדת התורה אפילו על כל שהוא.
במדרש רות רבה (פ"א, ב') נאמר:
אם כן למה נאמר "במשפט" במדה אלא מלמד שהמודד נקרא דיין.
כיוון שההנהגה היא במידת הדין, על כן למדו ק"ו, שאם כל שהוא, שבני אדם לא מקפידים, ועל כן שייך כאן מידת הרחמים שהיא הוותרנות וחוסר ההקפדה, ואעפ"כ התורה הקפידה, קל וחומר למידות גדולות שהתורה הקפידה שלא לעשות עול, שבהם אפי' בני אדם מקפידים והם ממש בהנהגת הדין.