עירובין ל"א (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
עירובין ל"א (ע"א):
מ"ט דרבנן קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה
וכתב רש"י בד"ה אסור לקנות בית באיסורי הנאה:
בקבר והא הנאה היא דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין (ד' מז:) מ"ותמת שם מרים" וגמר "שם" "שם" מעגלה ערופה…
מקורו של רש"י בסנהדרין מ"ז: ושם למדו שעגלה ערופה אסורה בהנאה שהרי "כפרה נאמרה בה כקדשים".
על כן נראה שאיסור הנאה של מת אף הוא, כעגלה ערופה, נובע מזה שמותו הוא כפרה. "מיתה מכפרת". המיתה יש בה איפוא גם ממידת הדין וגם ממידת הרחמים.
נראה שהמילה "שם" הנדרשת בגזירה שוה אף היא שייכת לענין. הרמב"ם משתמש במילה "שם" כהוראה של מציאות פועלת.
כשאמרה תורה "ותמת שם מרים" ולא רק "ותמת מרים" רמזו בזה שהמיתה פעולת כפרה. וכן "וערפו שם את העגלה בנחל" ולא "וערפו את העגלה בנחל", ללמדנו שהעריפה פועלת כפרה. על כן למדו "שם" "שם" בגזירה שוה המבטאת מזוג של דין ורחמים, ללמדנו שהמת אסור בהנאה כיון שאין כאן רק דין, כי אם גם רחמים המתבטאים בכפרה, שהיא הגורמת לאיסור הנאה.
יש במילה "שם" ביטוי למציאות בעלת השפעה.
כך לשון הרב קפאח בביאורו ליד החזקה פ"א יסודי התורה (הערה ב') על דברי הרמב"ם:
יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו וכו'.
וביאר הרב קפאח:
"שם" – שין קמוצה, והיא לפי משפט השפה הערבית כאשר רוצים לומר שיש במציאות, שמצוי, אומרים "שיש שם".
ונראה שיש לזה שרש גם בלשון התורה וזה שנאמר
ותמת שם מרים
או
וערפו שם את העגלה בנחל
באה התורה ללמדנו שלא סתם מתה מרים אלא מיתתה קבעה מציאות מיוחדת וכן בעגלה ערופה, והמציאות יש לה בחינה של "שם" שהיא מציאות המשפיעה כפרה ומתוך כך יש בה איסור הנאה כקדשים.
יש להוסיף שכפי הנראה לקחה השפה הערבית את הדברים מלשון קדש של התורה.
הפסוק "ותמת שם מרים" הוא ביטוי למציאות פועלת של מיתה והוא הדין לפסוק "וערפו שם את העגלה בנחל" הבא לבטא שהמציאות הפועלת הזו היא ממתקת את דין המיתה. לא רק אבדן יש שם, כי אם מציאות של כפרה פועלת שם.
מיזוג זה של דין המיתה עם רחמי הכפרה הוא המתבטא בגזירה שוה אשר תכונתה הוא המיזוג1.
1 כלשון האר"י: "אז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם".