עירובין נ"א (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י והרמ"ע מפאנו.

עירובין נ"א (ע"א):

הני אלפים אמה היכן כתיבן… אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתיב (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'.

הלימוד בגזירה שוה משוה כמה פסוקים ועושה אותם ענין אחד.

ומכאן למדו שאל יצא איש ממקומו היינו אלפיים אמה
ויש שלא גרסו "גבול מגבול" ולמדו ניסה מניסה וחוץ מניסה וחוץ מחוץ. וביארו שהמשך הפסוקים במדבר ל"ד, כ"ו – כ"ז יש בהם "ינוס" ו"חוץ" וא"צ לכאורה את ה"גבול" וכך הם פני הדברים:

וכתב על זה הריטב"א:

ובדין הוא לא צרכינן למילף ניסה מגבול ולא למילף ניסה מחוץ אלא כיון דבתחומין מדרבנן, ניחא לן למנקטא ומיהו לא גריסן וגבול מגבול… ואין כתוב כאן גבול גבול לעשות גזירה שוה.

עי' בדקדוקי סופרים אות נ' (המובא בהערות לריטב"א הערה 742) שגם בה"ג לא גרס "גבול מגבול". אם הלימוד הוא על פי פסוקים, הרי שחייבים ללמוד גבול מגבול שכן לא כתבו בפסוק אחד "ניסה" ו"חוץ" וצריכים את ה"גבול" המחבר ביניהם. אמנם אם נתבונן על קבוצת פסוקים סמוכים אפשר ללמוד בלא ה"גבול".
ונראה שבדווקא יש כאן ארבעה ביטויים "מקום" "ניסה" "גבול" ו"חוץ" שכן המושג "מקום" ראוי נלמד בארבעה שלבים כנגד ארבע רוחות השמים¹.
הגמרא מבקשת להבין את משמעות הביטוי "ממקומו" בפסוק "אל יצא איש ממקומו". מידת גזירה שוה היא המתאימה להשתמש בה להבנה זו, שכן "מקום" שייך לספירת התפארת שהיא הספירה השייכת להנהגת גזירה שוה. על כן לומדים "מקום" "מקום" – "אל יצא איש ממקומו" "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". בגזירה שוה זו אנו לומדים שמקום הוא לא רק מקומו ממש אלא אפשר להרחיבו למקום שינוס שמה. מקום זה אשר ינוס נלמד בגזירה שוה שיש לו גבול. "ואם יצא יצא הרוצח אל גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה". וגבול זה, נלמד בגזירה שוה שיש לו חוץ "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה" ומהו מחוץ לגבול ולמקום, הרי זה נלמד בגזירה שוה שהוא אלפיים אמה "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים אמה".
ומה ענין גזירה שוה ללימוד זה של תחומין?
תחום העיר, יש בו שתי בחינות.
מצד אחד הוא מרחיב את גבולה של העיר. השפעתה של העיר ממשיכה אל מעבר לבתים וחצרות.
יישובה מתפשט יותר ממה שישובים בעיר בפועל.
מצד שני הוא קובע תחום, וחותם² את הברכה וההתפשטות במקום מסוים. (עי' גיטין ס' ברש"י ד"ה חתומה – גמורה מסויימה ושלימה).
זו תכונת התפארת הממזגת את החסד – המתפשט והמשפיע – יחד עם הדין – המצמצם והמגביל.
זו גם תכונתו של "מקום" – מושג השייך לספירת התפארת³ – שהוא מאפשר את השפעת השפע יחד עם זה שהוא מגבילו למקום בו הוא משפיע.
מעצם מושג ה"תחומין", המבטא בחינה של מיזוג, למדו חכמים להרחיב את התחומין בסוגיית עירוב תחומין. המילה "עירוב" מלמדת על מיזוג ועל מיתוק. לשון תערובת ולשון עריבות⁴.
חכמים הרחיבו את התחומין והמשיכו את תכונתו של התחום. עירוב תחומין מלמדים על ההתייחסות לתחומין עצמם, שממזגין ומערבים הם את הגבול והדין יחד עם הרצון להתפשט ולהרחיב מצד החסד.
על כן למדו תחומין במידת גזירה שוה, הממזגת וממתקת את הגבולות וההגדרות הבאים מן הדין.
גזירה שוה, גוזרת את הגבולות ומשוה את המקומות⁵. מחוץ לעיר שוה לתוך העיר עד אלפיים אמה, והנַס, נס אל מקום אשר אינו מקומו במקורו.
ומכאן ההשראה לעירובי תחומין המרחיבים את הגבול ואת המקום⁶ כנ"ל.

---

 

 

¹ עי' רמ"ק ערכי הכינויים: "מקום" שהוא בתפארת שהוא שם הוי' ב"ה שהוא מקומו של עולם. שם הוי' ב"ה מורכב מארבע אותיות כנגד ארבע רוחות השמים.
² חותם אותיות תחום (אר"י) "ושם נקרא חותם, שהוא תחום שבת" עץ חיים, שער הלולב, פרק ד'. אף החותם שייך לתפארת "חותמו של הקב"ה אמת" בחי' "תתן אמת ליעקב". גם חתימתו של אדם מצד אחד יש לה צורה מסויימת ומוגבלת ומצד שני היא התפשטותו של האדם וחתימתו נחשבת כאילו נמצא כאן ומעיד על הדבר.
³ עי' רמ"ק ערכי הכינויים: "מקום" שהוא בתפארת שהוא שם הוי' ב"ה שהוא מקומו של עולם. שם הוי' ב"ה מורכב מארבע אותיות כנגד ארבע רוחות השמים.
⁴ עירובין מ"ט: "אמר רב יהודה אמר שמואל המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב, מה שמו – עירוב שמו" וברש"י שם: "המקפיד על עירובו – אם יאכל אחד מבני חבורה את הפת שנתן הוא. עירוב שמו – שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו, שלא ימחה זה בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה". ועי' כתובות י"ז "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". וברש"י "לעשות לאיש ואיש כרצונו".
⁵ עי' רמ"ע מפאנו בביאור מידת גזירה שוה: " המידה השניה גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".
⁶ ראוי לציין שג' עירובין הם: עירובי תחומין, עירוב חצרות ועירוב תבשילין, הלא המה עולם נפש שנה. תחומין מרחיבין את המקום כיון שבמקור הכל אחד הוא. ועירוב חצירות לא תקנו אלא מפני דרכי שלום (ירושלמי ותנחומא פרשת נח) והיינו נפש, שבמקור כולם נשמה אחת וגופים מחולקים, ועירובי תבשילים מאחדים את הזמן – שנה – שמקורו אחד הוא.

 

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *