חגיגה כ"ד (ע"א) – לימוד מקל וחומר
חגיגה כ"ד (ע"א):
תניא אמר רבי יוסי מנין לרביעי בקדש שהוא פסול ודין הוא ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש ולמדנו שלישי לקדש מן התורה ורביעי בקל וחומר שלישי לקדש מן התורה מנין דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני וקאמר רחמנא לא יאכל רביעי מקל וחומר הא דאמרן.
יש להבין מה פירוש למדנו שלישי בקדש מן התורה ורביעי מקל וחומר.
א. גם ק"ו הוא מן התורה ומדוע להפריד ביניהם?
ב. מה בא להשמיענו דבר זה.
נראה להקדים כמה יסודות.
א. בפרי עץ חיים שער הברכות פרק ה' ביאר שארבע מדרגות הטומאה הם כנגד עולמות אבי"ע כי ראשון בטומאה הוא כנגד עשיה ושני כנגד יצירה ושלישי כנגד בריאה (והוא פוסל בתרומה הנקרא בריאה) ורביעי כנגד אצילות הנקרא קדש.
ג' עולמות בי"ע הם עולמות נפרדים מאלוקות ועולם אצילות הוא בחי' "ואהי אצלו אמון" שהוא אלוקות ועליו נאמר "לא יגורך רע" שאין כל רע נמצא בו ועל כן אפילו רביעי לטומאה שאינו טומאה ממש אלא דבר קל, כבר פוסל בקדש.
ב. כל ענין הטומאה אינו אלא ביחס לקודש. אין מצוה להיטהר כי אם כשצריך לבא אל הקדש או לאכול קדשים. וכתב הרמב"ם במו"נ חלק ג' פ' מ"ז:
כבר בארנו שהכונה כולה היתה ב'מקדש' – להתחדש בו התפעלות לבא אליו, ושיירא ויפחד – כאמרו, "ומקדשי תיראו". וכל דבר נכבד, כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו ה'חכמים ז"ל' על זה הענין ואמרו, שאין טוב להכנס ל'מקדש' בכל עת שירצה – וסמכו זה לאמרו, הוקר רגליך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך". ומפני שהיתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה ית' ה'טמאים' מהכנס ל'מקדש' – עם רוב מיני ה'טומאות', עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, רק מעטים…
נראה לומר שראשון, שני ושלישי בטומאה, סיבתם כדברי הרמב"ם לגרום לרחוק מן הקדש כדי להביא להתפעלות ולרצון חזק להתקרב אל הקדש. דומה הדבר למה שאמרו חז"ל על טומאת נידה (נידה ל"א ע"ב):
תניא היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.
ריחוק זה הוא צורך קירוב הוא. על כן אף שטומאה היא דין המתבטא בריחוק מכל מקום הוא דין ממוזג שכן בתוכו יש רחמים וחביבות.
כל זה הוא בראשון, שני ושלישי לטומאה, שהם כנגד עולמות הנפרדים שנפרדו על מנת להתקרב.
אבל רביעי בקדש הוא מצד "לא יגורך רע", שאין מקום למציאות אפי' קלה של טומאה וזה נבחן כדין שאין לו מקום באצילות.
על כן למדנו שלישי מן התורה שהיא תפארת אשר הנהגתם ברחמים ורביעי מקל וחומר הלא דין הוא. דומה הדבר למה שכתבו בטעם מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עי' אגרא דכלה (דף רע/ב):
והנה אודיעך ידידי אגב אורחא בכאן, ותשכיל ותדע בזה הים הגדול רחב ידים. תלמוד שלנו תמצא בו כמה פעמים מלתא דאתיא בק"ל וחומ"ר טרח וכתב לה קרא (פסחים י"ח ע"ב), ולמה בזאת, ולמה לא מצינו כזאת בשארי המדות הי"ג שבתורה לומר מלתא דאתיא בגזירה שוה ובבנין אב וכיוצא, טרח וכתב לה קרא, (הגם שהר"ן ז"ל (נדרים ג' ע"א) דחק לפעמים מחמת הכרח איזה קושיא, לומר מלתא דאתיא בגזירה שוה טרח וכתב. אבל לא מצינו בש"ס בפירוש רק מדת קל וחומר), ומהראוי להבין למה ישתנה בזה מדת הקל וחומר מכל המדות. וגם טורח זה למה לנו גם במדת הקל וחומר. ונ"ל דהנה כל המדות אינם על פי שכל אנושי, רק מקובלים בתורה, ומדת קל וחומר בלבד הוא גם כן על פי השכל, ובכדי שנדע שהתורה הוא למעלה מן השכל והוא רצונו ית"ש, ואין להשתמש בחקירות אנושיית בדרכי התורה, על כן מלתא דאתיא בקל וחומר (שהוא שכל אנושיי), טרח וכתב קרא מן התורה, וכיון שנכתב הדבר בתורה הרי הוא למעלה מן השכל:
ומעתה הסכת ושמע, הנה מדת הקל וחומר שהוא של אנושי נקרא די"ן, כמאמרם ז"ל בכמה מקומות (פסחים ל"ב ע"ב) והלא די"ן הוא, כמדת הדי"ן הוא כביכול (בערכנו) על פי שכל, מה שאין כן מדת החס"ד הוא למעלה מן השכל כמ"ש לעיל. על כן תתבונן על פי מאמרינו מדת קל וחומר נקרא די"ן כמ"ש, והנה טרח וכתב לה קרא, היינו מדת אל שבתורה שבכתב בי"ג מדות של רחמים כנודע (שמות לד ו), ושם א"ל מורה על חס"ד גמור, כמד"א (תהלים נב ג) חסד אל כל היום. ומעתה בין והתבונן את אשר כתבתי לך שלשים במועצות ודעת, אם הנהגתינו הוא רק מה ששופט השכל, הנה כביכול התנהגות משפט העליון הוא על פי הדין, מה שאין כן כשהנהגותינו הוא על פי התורה האלקות אמונת אומן למעלה מן השכל, גם במשפט העליון כביכול יצו חסד"ו קדוש יעקב והוא במשפט אמת כמ"ש לעיל. על כן מדת קל וחומר שהוא שפיטת השכל ונקרא דין כמ"ש, טרח וכתב לה קרא בתורה שהוא למעלה מן השכל, בכדי שיגבר חסד"ו עלינו גם במשפט ודין.
הק"ו הלא דין הוא והקרא הוא רחמים.
על כן רביעי מקל וחומר שהוא דין ואינו ממוזג, שבעולם אצילות כל פגם אפילו קטן נחשב דין ונאמר עליו "לא יגורך רע".
מה שאין כן ראשון, שני ושלישי, שהם בחי' דין ממוזג שהריחוק צורך קרבה וממזג בתוכו ריחוק וקרבה דין וחסד.