בבא בתרא דף י' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור הרב קוק.

בבא בתרא דף י' (ע"א):

דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים.

עי' תורת חיים וקובץ שיעורים.
נראה שהלימוד בגזירה שוה מבטא עומק פנימי המשותף לשניהם, אף כי בצורה חיצונית לכאורה אין קשר בין מצות צדקה לבין שמירה מע"ז. (כדברי הרב קוק בביאור מידת ג"ש).
בשמונה קבצים קובץ ג' פיס' ק"ב קושר הרב קוק בין מידת הגאווה לבין עבודה זרה.

הענוה מנמיכה את הדעת העליונה של האדם, ומורידה את אורה לעומק עומקה של נשמתו, ועל ידי זה מכיר הוא את האמת לאמתה.
וכפי רוב הענוה האמת האלהית מתגלה אליו. וכל הדעות הרעות, ותולדותיהן, וכל מיני דרכי עבודה זרה, הכל נובעים הם ממקור המשחת של הגאוה, שהיא מרימה את הלב, ואינה מניחה להאור של הנשמה לחדור לעומק העצמיות של האדם, ונשאר כולו שקוע באפלה.
ולפי רוב הגאוה ככה יגדל סילוק האור של הדעת, וככה יגדל הזדון והשקר. זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון.

עבודה זרה באה ממידת הגאווה, הרואה את חיצוניות האדם ומסתירה את נשמתו מלהשפיע על עצמיותו של האדם.
מידת הגאווה מביאה את האדם לראות רק את עצמו "אני ואפסי עוד" ועל כן מעלים עיניו מן הצדקה המבטאת רגישותו לזולת.
כל ישראל גופים מחולקים הם ונשמה אחת. ככל שהנשמה משפיעה יותר כך מחוברים הם ומסייעים יותר זה לזה.
העשיר והעני נבראו כחדא (עי' זוהר בראשית¹) וכספו של העני נמצא אצל העשיר. כשהנשמה מאירה חש זאת האדם ועיניו רואות את העני המחובר אליו. הענווה מולידה את האמונה ואת מצוות הצדקה.
ענוותנותו של הלל² אף היא הביאה אותו לחוש את הזולת ולהבין את רצונו האמיתי ודעתו הפנימית.
הגאוה משותפת היא למעלים עיניו מן הצדקה ולעובד עבודה זרה.
במדרש הנעלם פרשת נח דרשו ג"ש בין שיכור המתפלל לבין עובד ע"ז:

ואמר רבי יוסי שכור המתפלל, כאילו עובד עבודה זרה, ומנא לן, מחנה, דכתיב ויחשבה עלי לשכורה, והשיבה ואמרה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל וא"ר יוסי כתיב הכא בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז.

שכור המתפלל, פונה אל הקב"ה, אך כיון שדעתו אינה מיושבת עליו, מרוכז הוא בעצמו. כך גם עובד עבודה זרה לכאורה פונה הוא אל מציאות עליונה, אך באמת כולו מרוכז בעצמו וכל שעושה הוא רק לטובת עצמו.
בכמה מקומות רואים חז"ל חשיבות בלימוד תורה קודם לתפילה. התורה היא המיישבת דעתו של אדם ושכלו , ואז תפילתו הבאה מתוך הלב והרגש מכוונת לגבוה. המתפלל בלא שדעתו דעת תורה פועלת עליו, עלול אף הוא להיות מרוכז בעצמו, ולא להפנות תפילתו לגבוה. "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה".
בספר השל"ה (ווי העמודים פרק י"ד) נמצאת גרסא של דברי הספרי אשר איננה נמצאת בספרי שלפנינו וכך נאמר שם אחר הדרשה של ג"ש על המעלים עיניו מן הצדקה:

ד"א בליעל – בל יעל על ליבו תורה.

נראה שגירסא זו מכוונת לכך שבליעל עניינו לב ורגש בלא תורה ושכל. וזו הכוונה בל יעל על לבו תורה. זה הדבר המשותף לשכור המתפלל ולעובד עבודה זרה. אף המעלים עיניו מן הצדקה, אינו רואה כי אם את עצמו וזה בוודאי בא לו מחסרון דעת תורה. מי שהתורה מדריכה את לבו ואת חייו רואה את העני ומבין את חובתו וזכותו לתת צדקה.
ביאור נוסף לביטוי בליעל נמצא בספרי והוא "בלי עול" שאינו מקבל על עצמו עול תורה ואמונה.
ע' בזהר פרשת בהר במשמעות העול. קבלת עול מלכות שמים היא תנאי הכרחי לכל מעשה ואף חסרון קבלת עול מלכות שמים משותף הוא לכל מי שנאמר בו בליעל.

---

¹ עי' רעיא מהימנא על הפסוק בצלמנו כדמותנו.
² עי' שבת דף ל'.

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *