סנהדרין ק"י (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

סנהדרין ק"י (ע"א):

אמר רבי יוסי כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש כתיב הכא ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת וכתיב התם עם חמת זוחלי עפר.

בתוך מעשה אדוניהו, אשר חלק על מלכות בית דוד, נרמז הנחש בביטוי, אבן הזחלת, המזכיר את הביטוי זוחלי עפר המכוון אל הנחש.
בספר בן יהוידע על אתר כתב:

גם יובן כי דוד המלך ע"ה, היה גלגול אדם הראשון ותיקן פגם הנעשה מסיבת הנחש, ולכן החולק על מלכותו ראוי להכישו נחש.

דוד המלך הוא תיקון לחטא אדה"ר שפנה לעטיו של נחש.
הנחש ביקש להפריד מידת המלכות ממקורה ושרשה במלכות שמיים. עצתו היתה להיות כאלוקים וכביכול לבנות את עולמינו כעולם המנותק מאלוקי השמים והארץ.
דוד המלך תיקן חטא אדם הראשון. הוא חיבר את המלכות בארץ למלכות שמים.
החולק על מלכות בית דוד, מחזיר את העולם לחיות על פי עצתו של נחש. על כן ראוי להכישו נחש. זה עונש מי שנותן מלכות לנחש.
מידת גזירה שוה יש בה את כח החיבור. מידתה היא תפארת אשר כוחה הוא בחיבור. החולק על מלכות בית דוד ומבקש להפריד ארץ משמים דינו נלמד בגזירה שוה המבקשת לחבר.
גם הביטוי "זוחלי עפר" שהוא צורת הנחש אחר העונש שניתן לו על חטאו מבטא מעמדו של החולק על מלכות בית דוד, שחוזר שוב למצב זחילה.
זה הביטוי הנלמד בגזירה שוה המבקשת לגזור את קליפות¹ המחלוקת, הגורמת למצב זחילה, ולחשוף את התוך הפנימי הממלא את מלכות בית דוד בחיבור שמים וארץ².

---

 

¹ כך לשון הרמ"ע מפאנו בביאור ג"ש: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור".
² כך לשון הרב קוק בביאורו לג"ש: "אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן ע"י שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה".

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *