עבודה זרה כ"ט (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
עבודה זרה כ"ט (ע"ב):
יין מנלן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה זבח גופיה מנלן דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה ומת גופיה מנלן אתיא שם שם מעגלה ערופה כתיב הכא ותמת שם מרים וכתיב התם וערפו שם את העגלה בנחל מה להלן אסור בהנאה אף כאן נמי אסור בהנאה והתם מנלן אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים.
הגמ' לומדת יין נסך זבחי ע"ז ומת שאסורין בהנאה מעגלה ערופה. עגלה ערופה היא המקור וממנו לומדים בג"ש שם שם למת האסור בהנאה וזבח הרי הוא כמת ויין נסך הרי הוא כזבח עיי"ש.
בירושלמי יש שני שינויים עיקריים בפ"ה ע"ז הי"ב. האחד שכל ענייני ע"ז שהם יין נסך וע"ז ועורות לבודין ילפינן מן הפסוק (דברים י"ג, י"ח):
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.
ועגלה ערופה לומדים ממת בג"ש שם שם.
ומשמע שמת שאסור בהנאה פשיטא היא ולא מביאין לו מקור.
בבבלי להיפך, ילפינן מת מעגלה ערופה והיא המקור לכל אלו איסורי ההנאה.
בבבלי משמע שאיסור הנאה של ע"ז דומה לאיסור הנאה של מת, ומקור אחד להם.
נראה שהאיסור בא מרצון התורה שנתרחק ושלא יהיה בנו חלק ונגיעה בשלילת עבודה זרה ובחדלון וטומאת המות. לכל אלו הריחוקים מקור אחד.
בירושלמי יש הבדל בין ריחוק ואיסור הנאה של ע"ז לבין ריחוק ואיסור הנאה של מת.
ע"ז לומדים מ"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" זה אכן דבר שלילי המנוגד לרצון השם וצריך זהירות גדולה שלא יהיה שום קשר למציאות שלילית זו.
לעומת זאת טומאת מת נלמדת מסברא (ע' יפה עיניים ע"ז כ"ט) הריחוק הוא ריחוק טבעי מלהנות מגוף המת. יש בזה גם מכבוד המת וגם מרצון התורה שנתדבק במקור החיים.
עגלה ערופה נלמדת ממת. הגזירה השוה מלמדת על עגלה ערופה שאף היא כמת, ודין הרוצח כביכול נתקיים בה והחילו עליה את דין שבא בעקבות מציאת החלל באדמה ולא נודע מי הכהו.