בבא מציעא נ"ז – לימוד מכלל ופרט וכלל
בבא מציעא נ"ו (ע"א):
משנה אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם וכו'
ובגמ' נ"ז (ע"ב):
אין בהן תשלומי כפל (וכו'): מנהני מילי דתנו רבנן "על כל דבר פשע" – כלל "על שור על חמור על שה על שלמה" – פרט "על כל אבדה אשר יאמר" – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון…
שומר חנם אינו נשבע (וכו'): מנהני מילי דתנו רבנן "כי יתן איש אל רעהו" – כלל "כסף או כלים" – פרט "לשמור"1 – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכו' כדלעיל
עי' במבוא לכלל ופרט וכלל, שיש במידה זו את הנהגת המלכות העולה למעלה מן היסוד להכריע בין תפארת ליסוד. ונתבארה ההנהגה שפעמים שעולה המלכות למעלה מן היסוד, והמציאות המעשית "מארי דעובדא" אינה כסדר המורגל שההשפעה באה מלמעלה למטה, אלא המעשה פועל ומוביל ומכריע את המציאות. התורה מלמדת אותנו איך לנהוג במקרים כאלה שיהיו שייכים ומתאימים לסדר האלוקי. עיי"ש במבוא.
בסוגיא זו יש שני לימודים שהמשותף שבהם שהם עוסקים במקרים בהם נקבעה המציאות המעשית שלא כסדר הראוי בתורה. התורה מלמדת אותנו כיצד לנהוג במקרים אלו כנ"ל.
המקרה הראשון "על כל דבר פשע" וגו'
באבן עזרא על הפסוק (שמות כ"ב, ז') אומר:
ור' ישועה אמר כי פשע הוא שיצא מרשותו. כמו "אז תפשע אדום מתחת יד יהודה" (מ"ב, ח' כ"ב). והנה על כל דבר פשע כולל הבא אחריו. וכל דבר שיצא מרשות הבעלים בין שנגנב בין שאבדה וכחש בה ולא הודה.
כל יציאה מרשותו שלא כסדר, נקראת פשע שכן יש כאן קלקול סדר עולם. היציאה מרשות הבעלים מביאה את בית הדין להתערב ולהחזיר הסדר אל מקומו.
העובדות בשטח מכריעות את ההתנהלות. האידיאל האלוקי המצוי בתפארת, אינו מתגלה דרך הכלים והשפע המגיע מן התפארת אל היסוד, אלא נתקל במציאות מעשית של קלקול הסדר ולקיחת הכלים והשפע ממקומם שלא כדין.
בין הדין נדרש לדון ולקבוע "ישלם שניים לרעהו".
אכן בקרקעות אין אנו מגדירים זאת כיציאה מרשות הבעלים שהרי קרקע אינה נגזלת, וכן עבדים, בכל מקום שהם, הם של אדוניהם. אף השטרות אין גופן ממון, שלקיחתם משנה סדרי המציאות. על כן אינם נכללים ב"כעין הפרט".
שאר הדברים נידונים במידה זו של כלל ופרט וכלל המבטא את המציאות בה הם נמצאים.
המקרה השני הוא בדיני שומרים החייבים לשלם. אף כאן המציאות המעשית עולה להכריע בין תפארת ליסוד.
עצם נתינת כסף או כלים לשמור, כבר מוציאה ה"כלים" מרשות בעליהן לרשות אחרת אשר מקבל אחריות לשומרן. השמירה לא נעשתה כדין "וגונב מבית האיש".
אף כאן אין האידיאל האלוקי מתגלה דרך הכלים והשפע המתקבלים מן היסוד. למעשה אין לבעלים את הכסף או את הכלים, ובית הדין מתערב על מנת לברר את המציאות ולהשיב הסדר אל מקומו.
אף כאן כדלעיל יצאו קרקעות עבדים ושטרות, שבהן לא היה קלקול הסדר, וכל השאר הן "כעין הפרט" כנ"ל.
1 בגמ' אמרו "וגונב מבית האיש" חזר וכלל, אבל בב"מ ובשבועות אמרו "לשמור" חזר וכלל. וצ"ע.