מנחות כ"א (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מנחות כ"א (ע"ב):
ת"ל ברית מלח עולם הוא ולהלן הוא אומר מאת בני ישראל ברית עולם מה להלן משל ציבור אף כאן משל ציבור.
הרמב"ם הביא מצות מליחת הקרבנות שהיא מצוה בפני עצמה מן העובדה שעל כל קרבנך תקריב מלח ומכאן שאינה חלק מכל קרבן וקרבן ולכן אינה מחלקי המצוה אלא היא מצוה בפני עצמה.
אם אכן המליחה היתה חלק מחלקי הקרבן, נראה שהיתה באה מביתו של מביא הקרבן כמו שאת הקרבן מביא הוא מביתו. כיון שהוא מצוה בפני עצמה ולא חלק מו הקרבן לכן מביאין משל ציבור, שכן המלח הוא בחינת חלק הכלל בקרבן.
נראה שזה גם המשך למה שביארנו במידת כלל ופרט וכלל בדין מליחת הקרבן שהמלח מקורו בכלל אליו הוא שב אחר שממתק את הבשר. שייכותו לכלל אף היא גורמת להבאתו משל הכלל – הציבור, ולא מביתו.
דין זה נלמד מלחם הפנים.
מענין ש"מלח" אותיות "לחם".
אף הלחם בא לרומם את צרכי החיים ההכרחיים. לחם הכהנים אשר הוא לפני ה' מבטא את הרעיון שהאכילה אינה רק צורך חומרי מנותק מן המקור האלוקי אלא מחוברת היא.
לחם הפנים אף הוא ממתק ומתקן את האכילה ואת כל צרכי החיים (הרוצה להעשיר יצפין שהשולחן בצפון). מקורו בכלל ועל כן בא משל ציבור וממנו נלמד על המלח שבא משל ציבור.
יש כאן יסוד פנימי עמוק המשותף למלח וללחם אשר מביא את המילים המשותפות "ברית עולם" להיות כתובות בפרשיותיהן.