מנחות ל"ב (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

מנחות ל"ב (ע"ב):

אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה מ"ט אתיא כתיבה כתיבה מספר

"אגרת" היינו בלא הקפדה על חסרות ויתרות, שאין מדקדקין בה אלא על מנת שיבין הקורא ולא מצד הספר בעצמו, ולכן מזוזה שכתבה אגרת בלא דקדוק פסולה. וילפינן לה מק"ו.
תוס' ד"ה כתבה הם המפרשים כך פסול אגרת וגם חולקין על רש"י וסוברין שלא ילפינן מגט אלא:

ועוד יש לפרש דיליף הכא מסוטה דדמעטינן בפרק שני דסוטה כתבה איגרת.

וצריך עיון בהשוואה לסוגיה בברכות דף ט"ו (ע"ב) שם לומדין מ"וכתבתם" שכותבין גם הצוואות כגון "וכתבתם" "וקשרתם" ולא רק "שמע ישראל וגו'" ועל זה אומרת הגמ' נילף כתיבה כתיבה (מזוזה מסוטה) מה התם – בסוטה – אלות אין צוואות לא, אף הכא (מזוזה) צוואות לא, כתב רחמנא וכתבתם אפילו צוואות (כתבתם – כתיבה תמה ושלמה)
לכאורה הגמרא אומרת שלא לומדים כתיבה כתיבה מסוטה.
אלא שנראה שהסוגיות משלימות זו את זו שהעובדה שצריך "וכתבתם לאפוקי מגזירה שוה" (לשון השטמ"ק) משמע שיש גזירה שוה, וזו היא הגזירה שוה בסוגיין (וכן לקמן ל"ה ע"א).
עצם הלימוד הוא שהביטוי ספר משמעו כתיבה מצד עצמה ולא רק על מנת לקרוא. הכתיבה מצד עצמה פועלת. כמו ספר תורה שיש בו קדושה עצמית ויש משמעות לכתב גם אם קוראים אותו בצורה אחרת (בחי' יש אם למסורת). וכן גט לא על מנת לקוראו הוא בא כי אם לפעול גירושין וכן פרשת סוטה שבאה לפעול את בדיקת הסוטה. זו משמעות ספר ולכן מזוזה שנלמדת בגזירה שוה מאלו, אף היא כמו ספר, שלא באה על מנת שנלמד ונקרא מתוכה אלא היא פועלת את מצות מזוזה וקדושת הבית הישראלי.
מקור הביטוי ספר הוא בספר יצירה פרק א' משנה א':

בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י' ה' צבאות… את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר.

יש שביארו ספר וספר, שניהם מלשון סֵפֵר (כמו ספר תורה) והם בחי' חכמה ובינה, ספר מצד הכותב וספר מצד הקודש¹. ויש שפרשו רק ספר אחד מהם מלשון ספר תורה והשני מלשון מספר².
על כל פנים למדנו שהספר הוא מיסודות הבריאה. אף מכאן יש ללמוד שאינו רק ענין הסכמי וצורת העברת מידע כי אם ענין עצמי וכבר ביארנו בהרחבה ענין זה בנושא שטר במח' הרמב"ם והרמב"ן³.
הלימוד הוא דווקא בגזירה שוה. הרב הנזיר בקול הנבואה מבאר שהגזירה שוה לשון "מילה" שהביטוי גזרה הוא חיתוך המילים. כשרוצה התורה ללמדנו שהמילים הכתובות הם פועלות ויש בהם קדושה עצמית וכח לפעול, הרי לומדים זאת בגזירה שוה שאף היא מלמדת כח המילה הכתובה.
יש להוסיף שהכתב הוא בתפארת כלשון הרמ"ק שער ערכי הכינויים ערך חותם:

… כי הכתיבה היא על ידי תפארת שהוא עיקר

ועניינו, נראה, שהתפארת מגלה את אשר נעלם בחכמה בבינה ובדעת והיא גילוי הנעלם (ע' במבוא).
הכתיבה אכן מגלה את הקודש אשר הוא בחכמה ומופיעה אותו בכתיבת המזוזה וספר התורה והיא פועלת את כח הגט וספר סוטה.

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *