חולין קכ"ט (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
חולין קכ"ט (ע"ב):
דתניא אמר ר' אליעזר שמעתי שאבר מן החי מטמא אמר לו ר' יהושע מן החי ולא מן המת וקל וחומר ומה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא, מת שהוא טמא לא כל שכן כתוב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן הכא נמי כל דכן אמר ליה כך שמעתי.
עי' תורת החיים.
נראה שאכן בתחילה הבין ר' יהושע שרבי אליעזר שמע רק שאבר מן החי מטמא ומעצמו פסק שאבר מן המת שאין בו כזית טהור. ועל זה אמר רבי יהושע שהוא ק"ו והוסיף לחזק דבריו ממגילת תענית ואז רבי אלעזר אמר לו שכך שמע שאבר מן החי טמא ואבר מן המת טהור.
הקל וחומר של רבי יהושע פשוט לכאורה. שרש כל טומאה היא טומאת מת, ואבר מן החי ענף הוא וסעיף לשרש הזה. לכן אם בענפים מצאנו שטמא אבר מן החי אף שאין בו כזית, קל וחומר לאבר מן המת.
רבי אליעזר אומר שכך שמע. יש כאן יסוד חשוב. הקבלה גדולה מן ההיקש ההגיוני.
מה שקיבל מרבותיו הוא הקובע ולא ההגיון שבקל וחומר. להפך – הקבלה מרבותיו מלמדת על צורת ההסתכלות על החיים ועל התורה.
בנושא דידן יש לומר, שמושג "אבר" שייך רק באדם חי. או אז יש משמעות לאברים. ולכן אבר מן החי, נחשב אבר ומטמא גם אם אין בו כזית בשר. אבל באדם מת אין משמעות לאבריו. כולו גוש בשר. רק המח הפועל נותן משמעות לחילוקי אברים באדם. כשאין מי שפוקד על האברים אין משמעות לאברים. לכן אבר מן המת שאין בו כזית, אינו נחשב אבר אלא בשר. באדם החי האבר הנתלש ממנו יש לו שם אבר גם כשנתלש כיון שיש את המח שנתן לו שם אבר.
רבי יהושע ברצונו לחזק את הקל וחומר שאם בענף יש טומאה, בשרש הטומאה, קל וחומר שתהיה טומאה, הביא מפסח שאם פסח שני בי"ד אייר לא מספידים ק"ו לפסח ראשון שהוא השרש והעיקר, שלא יספידו בו. שניהם נקראים פסח, וראשון הוא השרש והשני ענף ממנו. והביא ר' יהושע ראיה שאין צריך להזכיר כלל את השרש כשאומרים את הענף, שבכלל הענף, גם השרש.
אכן רבי אליעזר שמע במפורש שאבר מן המת טמא, והקבלה, כאמור, גדולה מההיקש, והיא הנותנת את המבט על הדברים וכפי שביארנו.