חולין ע"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
חולין ע"ד (ע"ב):
איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר"מ לא תיבעי לך דכיון דאמר טעון שחיטה שה מעליא הוא כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו מאי כיון דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא הוא או דילמא כיון דרהיט ואזיל ורהיט ואתי שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין ורב אשי אמר פודין א"ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דגמרת שה שה מפסחים אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל מילי נמי אם כן שה שה מאי אהני לך.
למסקנה לדעת הראשונים (רמב"ן, רשב"א ועוד) למסקנה שילפינן שה שה מפסח:
אפי' לר"מ נמי אין פודין בו כלל.
להלכה אמנם נפסק שפודין אבל מר זוטרא סובר שאין פודין משום ג"ש "שה" "שה" וכך לשון הרמב"ם פי"ב בכורים ה"ט:
ופודין בבן פקועה.
וכתב הכס"מ:
שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרב אשי דבתרא.
אבל הרדב"ז גרס כנראה ברמב"ם:
אין פודין בבן בקועה.
וכתב על זה – זו לשונו:
שם פלוגתא דאמוראי מר זוטרא אמר אין פודין ורב אשי אמר פודין. א"ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתיך שילפת מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה, תפדה תפדה רביה או תפדה תפדה ריבה אפילו בן פקועה נמי, א"כ שה שה מאי אהני לה.
וכיון דאייתר שה שה לג"ש פסקינן הלכתא כמר זוטרא כי היכי דבן פקועה פסול לקרבן פסח נ"כ אין פודין בו.
מכל מקום יש להבין הג"ש, שילפינן פדיון פטר חמור מקרבן פסח בג"ש "שה" "שה".
ההנהגה המיוחדת של פדיון פטר חמור היא להפוך את יצה"ר ליצה"ט. כך עולה מדברי רעיא מהימנא (זהר ח"ב מ"ג.):
וכל פטר חמור תפדה בשה וגו', פקודא דא לפדות פטר חמור, ולערוף פטר חמור אם לא יפדה ליה… ורזא דא יצר הרע יכול לאחזרא בתיובתא, ולבתר לאחזרא יצר הטוב, כמה דאוקמוה אם זכה עזר, אם לא זכה כנגדו… עיי"ש.
הרי שפדיון פטר חמור הוא להחזיר הרע לטוב. החמור נבחן כאן כמציאות שלילית.
הלא חמור בהמה טמאה הוא ולה שני סימני טומאה. אף על פי כן יש בו קדושה פנימית המתגלה בפטר חמור, וממנה בא הכח להפוך הרע לטוב.
כך כתב הרב קוק לידידו מוהר"ר יעקב דוד רידב"ז זצ"ל באגרת תקנ"ה:
אבל דור של עקבתא דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תקוני זוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור" , והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-מטומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה , וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד וכך הן הנשמות של אותה שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבתא דמשיחא ולהם יש תרופה… עיי"ש עוד.
הנהגה זו של החזרת הרע לטוב והפיכת הדין לרחמים היא הנהגת התפארת, שהיא גם הנהגת מידת גזירה שוה.
כך אומר המגיד מישרים למרן הבית יוסף (פרשת תולדות):
ויצחק אף על פי שדאיהו דינא קשיא מגו דאיהו מחובר לתפארת, איהו מתברך.
והשל"ה כתב (מסכת ראש השנה פרק תורה אור):
כי מהבינה יוצא הקו שהוא התפארת הכלול מאש ממים ומרוח, מכוונה להפוך הדין לרחמים.
ובספר קודש לוי (ליקוטים) כתב:
והנה קודם שנתן הבורא ברוך הוא לנו את התורה היה העולם מתנהג ברחמיו ובחסדיו יתברך שמו וכאשר נתן לנו הבורא ברוך הוא וברוך שמו את התורה הקדושה כל העולמות מתנהגים על ידי תפארת ישראל. וההפרש בין הב' ההנהגות הוא, שקודם מתן תורה אם היה איזה גזירה חס ושלום לא היה כח בהברואים להפוך מרעה לטובה, אבל במתן תורה נתחדש שכל העולמות וכל השרפים וחיות ואופני הקודש יתנהגו על ידי תפארת ישראל נתחדשו הדברים שאפילו אם חס ושלום נגזר איזה גזירה הנה יש כח בבית ישראל עם סגולתו להפוך הכל מרעה לטובה וזהו שעשועי הבורא ברוך הוא וברוך שמו כמאמר חכמינו ז"ל (ב"מ נט ע"ב) נצחוני בני.
והנהגה זו היא שייכת לפדיון פטר חמור שפודים החמור הטמא בשה קדוש, ומהפכים הדין לרחמים והרע לטוב, ומגלים עומק הטוב הנמצא ברע.
ודין זה הוא הנהגת גזירה שוה גם לרמ"ע מפאנו שכתב ש"גזירה" לשון גזירת הקליפות, על מנת לגלות הפנימיות הטובה, זה הדבר הנעשה בפדיון פטר חמור ובמיוחד לאור דברי הרב קוק.
גם בפסח, שצותה התורה לקחת שה, שהוא אלוהי מצרים ועבודה זרה שלהם, ולהפוך אותו לקרבן לה' הרי שבעומק פדיון פטר חמור ושה של קרבן פסח שוים הם.
למדנו, אפוא, שגם לפי האר"י הקדוש שהנהגת ג"ש היא הנהגת התפארת המשוה ומכרעת וממתקת את הדין, וגם לפי הרמ"ע מפאנו שג"ש היא גזירת הקליפות לגלות הפנימיות הטובה, וגם לרב קוק שג"ש היא שבפנימיות שוים הם הנושאים, לפי כולם ראוי לימוד פדיון פטר חמור מקרבן פסח בגזירה שוה "שה" "שה".