נידה מ' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
נידה מ' (ע"א):
ומודה רבי שמעון בקדשים שאינו קדוש מאי טעמא גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם.
צורת הלידה המקורית היא מפתח לקדושה. הצורה הטבעית על ידה ברא הקב"ה את עולמו ועל ידה ממשיך הוא את קיומו של העולם, היא המושכת את הקדושה שהיא תכלית הבריאה, מהראשית ועד האחרית.
בבכור תלה הכתוב את הלידה בפטר רחם, וקראה התורה לזה לידה כמו שכתוב (דברים ט"ו, י"ט):
כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך.
אף בקדשים שנאמר בהם לשם לידה, בפטר רחם תליא רחמנא וכמו שכתוב בקדשים (ויקרא כ"ב, כ"ז):
שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'.
הקדשים העולים על גבי המזבח מוציאים אל הפועל את קדושת החיים שבטבע. יש קדושה במציאות והיא עלומה ומסותרת. באים הקדשים ומגלים קדושה זו בעלותם לקרבן אשה לה'1.
קדושה טבעית זו נמשכת היא מבריאת העולם ועוברת, בכל יצורי עולמים החיים, מדור לדור.
כשהלידה היא טבעית אכן ממשיכה היא את הקדש העלום והמסותר בוולדות. אבל כשמתערב כח מלאכותי, שזה עניינו של "יוצא דופן" כבר אינה ממשיכה את הקדש העלום והמסותר בחיים.
בכור הוא המבטא יותר מכל את הקדושה שבכח. היוצאת אל הפועל בקדושתו. "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא"2 3. וכיון שבבכור נאמר "אשר יולד" הרי שביטוי זה של "לידה" מבטא לידה טבעית הממשיכה את הקדושה שבכח.
ומכאן נלמד ל"כי יולד" שנאמר בקדשים שרק לידה טבעית אכן ממשיכה את הקדושה העלומה והמסותרת ורק בלידה כזו אפשר להוציא אל הפועל את הקדושה ולהעלות הבהמה על גבי המזבח. וזה בא להוציא "יוצא דופן".
1 עולת ראי"ה ח"א עמ' ל"ז על הפסוק "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא":
"הקדושה היא כללית, בכל המציאות היא מופעת, אלא שהיא עלומה ומסותרת מצד גסות החיים, ובאה כנסת ישראל לעולם לגלות את הצפון ולהראות את בהירות הקודש.
על כן צריך כל בכור, פטר כל רחם, בישראל, להתקדש, מפני שיש קדושה מתפשטת באדם ובבהמה, והמה לד' המה באמת, אלא שאין קדושתם נראית, וע"י ההתגלות של קדושת בכורות ישראל יתגלה אור הקודש בכל המציאות, בכל החיים כולם, באדם ובבהמה".
2 עולת ראי"ה ח"א עמ' ל"ו:
"קדש לי כל בכור. הבכור הוא מקודש מטבעו יהיה הטבע הזה כחני לא פעלי".
ביאור לדבריו: קדושת הבכור הוא קדושה שבכח ועדיין לא בפעל.
"וע"ז צריכים לקדש על ידי הקדושה העליונה, שהיא הקדושה המיוחדת לשם, לקדש על גבה את הקדושה הטבעית, הצפונה כבר בתור דבר שבכח. קדש לי כל בכור".
3 מושג "החיים" כולל הוא את האדם והבהמה שנבראו באותו יום – יום השישי – בבריאת העולם. כן הקרבנות מכפרים על האדם כי מושג החיים משותף הוא לשניהם. ועל כן יש הוה אמינא בגמ' ללמוד דין יוצא דופן כקדשים מאדם אשר בו יוצא דופן יש בו דיני טומאה וטהרה כנולד בטבעיות. כך היא לשון הרב בעולת הראי"ה שם:
"באדם ובבהמה לי הוא. בעצם יש אחדות פנימית ושרשית בנפש כל חי. והנפש הכוללת, נפש החיים, מקפת היא את נפש האדם ואת נפש הבהמה. "תוצא הארץ נפש חיה למינה", כלול בזה "נפשו של אדם הראשון" (ב"ר), שגם נפש הבהמה, להחיות בהמה רבה אשר על הארץ, מצדה היא נמשכת. אמנם דוקא בתכונה אנושית חפשית עליונה, בתכונה של התגלות הקודש העליון, אפשר להודיע ולגלות את החבור השרשי, שיש לאדם עם הבהמה מצד הנפשיות, ולכונן את הישועה הכללית לכל, "אדם ובהמה תושיע ד'". באדם ובבהמה לי הוא".