נידה מ' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

¹ עולת ראי"ה ח"א עמ' ל"ז על הפסוק "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא":
"הקדושה היא כללית, בכל המציאות היא מופעת, אלא שהיא עלומה ומסותרת מצד גסות החיים, ובאה כנסת ישראל לעולם לגלות את הצפון ולהראות את בהירות הקודש.
על כן צריך כל בכור, פטר כל רחם, בישראל, להתקדש, מפני שיש קדושה מתפשטת באדם ובבהמה, והמה לד' המה באמת, אלא שאין קדושתם נראית, וע"י ההתגלות של קדושת בכורות ישראל יתגלה אור הקודש בכל המציאות, בכל החיים כולם, באדם ובבהמה".
² עולת ראי"ה ח"א עמ' ל"ו:
"קדש לי כל בכור. הבכור הוא מקודש מטבעו יהיה הטבע הזה כחני לא פעלי".
ביאור לדבריו: קדושת הבכור הוא קדושה שבכח ועדיין לא בפעל.
"וע"ז צריכים לקדש על ידי הקדושה העליונה, שהיא הקדושה המיוחדת לשם, לקדש על גבה את הקדושה הטבעית, הצפונה כבר בתור דבר שבכח. קדש לי כל בכור".
³ מושג "החיים" כולל הוא את האדם והבהמה שנבראו באותו יום – יום השישי – בבריאת העולם. כן הקרבנות מכפרים על האדם כי מושג החיים משותף הוא לשניהם. ועל כן יש הוה אמינא בגמ' ללמוד דין יוצא דופן כקדשים מאדם אשר בו יוצא דופן יש בו דיני טומאה וטהרה כנולד בטבעיות. כך היא לשון הרב בעולת הראי"ה שם:
"באדם ובבהמה לי הוא. בעצם יש אחדות פנימית ושרשית בנפש כל חי. והנפש הכוללת, נפש החיים, מקפת היא את נפש האדם ואת נפש הבהמה. "תוצא הארץ נפש חיה למינה", כלול בזה "נפשו של אדם הראשון" (ב"ר), שגם נפש הבהמה, להחיות בהמה רבה אשר על הארץ, מצדה היא נמשכת. אמנם דוקא בתכונה אנושית חפשית עליונה, בתכונה של התגלות הקודש העליון, אפשר להודיע ולגלות את החבור השרשי, שיש לאדם עם הבהמה מצד הנפשיות, ולכונן את הישועה הכללית לכל, "אדם ובהמה תושיע ד'". באדם ובבהמה לי הוא".