מנחות ק"א (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מנחות ק"א (ע"ב):
דתניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו ולהלן הוא אומר ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה.
עי' תוס' שלמדו שהלימוד הוא דווקא על האנשים "עם" ו"אנשי" ולא על הקדש בעצמו. נראה שרבי שמעון למד שאיסור אכילה עניינו שהתורה הקפידה שהמאכל האסור לא יתמזג בגופו של עם קודש ואנשי קדש, ולכן ההקפדה היא על אכילה ולא על "לכלב תשליכון אותו".
הגזירה השוה מלמדת על העמק השוה שבין איסור בשר בחלב לבין איסור טריפה. כך מבאר הרב קוק את מידת גזירה שוה1.
הצווי המיוחד על השחיטה מלמדנו שיש צורך בהכנה של הבשר, לאכילת ישראל. הבשר כמו שהוא בטבע, אסור באכילה (כגון איסור איבר מן החי) וגם כשהוא נטרף ואינו ראוי עוד לחיות, אסור הוא באכילה כיון שהוא עדיין חלק מן המציאות הטבעית ולא נתעלה עדיין ואינו מוכן לאכילת ישראל.
ישראל אינם חלק ממלחמת הקיום וההישרדות אשר בטבע. "עם קדוש אתה לה' אלוקיך" ו"אנשי קדש תהיו לי" העליה אל הקדש נעשית על ידי השחיטה. כך מתעלה הבשר מעל הקיום הטבעי ומוכן הוא לאכילת אנשי קדש.
כך נראה שיש להבין איסור נבילה וטריפה. הנבלה והטריפה הם תוצאת הקיום הטבעי. אכילתם מורידה את אנשי הקדש למדרגת מלחמת הקיום. על מנת לאכול בשר צריך לפעול להוציאו מן המסגרת הטבעית ומחוקי הקיום החומרי, ולהעלותו למדרגה של מוכנות להיות חלק מאנשי קדש, זו השחיטה המשותפת לשחיטת קדשים ולשחיטת חולין. היא המעלה את בעל החיים להיות מוכן לתפקידו להיות מזון לישראל קדושים.
איסור בשר וחלב נראה על פי הגזירה השוה שאף הוא קשור לענין זה. "לא תבשל גדי בחלב אמו" הגדי נשחט כהלכה ויצא מהמסגרת הטבעית אליה הוא שייך. והנה אנו לוקחים חלב אמו ומבשלים אותו בתוכו. חלב אמו מחזיר אותו אל המסגרת אליה היה שייך בחייו הטבעיים ובחוקי החומר בו חי. בישולו בחלב אמו מחזיר אותו לסביבתו הטבעית, וכביכול מבטל את השחיטה שרוממה אותו ממעל לחוקי החומר.
עלינו להבחין שזה החלב נועד להוסיף לו חיים וצמיחה ומצא הגדי את חלבו ונעור…
גם הבישול צריך לצאת מסביבתו הטבעית ולהתעלות. גם הבישול צריך להיות המשך הכנת הבשר לאכילת ישראל. הבישול בחלב במקום להעלותו ולהכינו לאכילת ישראל מורידו שוב לסביבת הטבעית החומרית אשר קדמה לשחיטה. הבישול בחלב במקום לתקן ולהוסיף הכנה, נמצא מקלקל את הכנתו.
בספרים הקדושים מבואר שבשר בחלב זה דין וחסד2 שאין ראוי לצרפם. לכאורה צריך עיון שהרי בדרך כלל ימין ושמאל ראויים להתאחד וזה תיקונם ומדוע כאן מקלקלין הם.
נראה שהשחיטה באה להרחיקו מן החיים בהם חי כגדי. השחיטה, כאמור, מכינה אותו על ידי שמעלה אותו מן החיות הבהמית.
החלב, תפקידו להוסיף חיים ולהצמיח חיים. בנושא דידן זהו קלקול שהרי אנו במגמת התרחקות מן החיים והחלב בא לקרבו לחיים. על כן כאן יש סתירה בין הבשר לחלב ועל כן נאסר.
1 לשון הרב קוק: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
2 עי' קהילת יעקב ערך בשר בחלב ב'.