עם מי עושים שלום?

בסיום פרשת שמות אנו קוראים על עיכובים קשים בתהליך גאולתם של ישראל, דבר שמביא את משה לטעון כלפי ה'¹:

למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני.

בתגובה לכך מתגלה הקב"ה אל משה בתחילת פרשתנו, ומוסר לו דברים לומר לעם, הכוללים את "ארבע לשונות גאולה"²:

לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'.

משה הולך לבני ישראל, אולם³:

וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה.

השלב הבא הוא ציווי ללכת לפרעה כדי שישלח את העם. אולם משה כבר מכיר את המציאות ואינו מצפה להתפתחויות מפתיעות⁴:

וידבר ה' אל משה לאמר. בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים.

בסיכום העניין מגיע ציווי נוסף של ה'⁵:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

ננסה לבחון כמה עניינים העולים מדברים אלו.

א. פס' י"ג מתאר ציווי של ה' לדבר אל בני ישראל ואל פרעה, אך לא מתאר מה לומר. רש"י מסביר, שאכן הציווי הוא על דרך ההנהגה ולא על דברים מסוימים שיש לומר:

ויצום אל בני ישראל – צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.

משה מצטוה להכיר את המצב של ישראל, את קוצר רוחם ואת העבודה הקשה שהם נתונים בה, ולהתחשב בכך כאשר הוא מדבר איתם.
הזוה"ק מסביר את הסדר של לשונות הגאולה בצורה כזו⁶:

אמר ר' יוסי, והרי יפה מכולם הוא, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, ועם זה, אמר להם זה אחר כך. אמר לו, בזמן ההוא, לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה (והוצאתי), כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים משם, שכל האסורים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם, ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחילה.
ואם תאמר אף על פי שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם, על זה כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם, ואם תאמר שיכול להיות שיצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה, תלמוד לומר, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואם תאמר שלא יקבלם לו לעם, על זה כתוב ולקחתי. ואם תאמר, כשיקבלם לעם לא יביאם לארץ, על זה כתוב, והבאתי אתכם אל הארץ.

למרות שהסדר של הלשונות שונה מבחינת החשיבות של ההבטחות, משה בודק מה חשוב לישראל באותה שעה ועל פי זה הוא מסדר את דבריו.
ישנה כאן הדרכה חשובה בהבנת תהליך הגאולה. כדי להיגאל ישנו צורך בשני תנאים.
א. המציאות – הסרת השעבוד, הוצאת ישראל ממצרים וכדו': "ויצום… ואל פרעה מלך מצרים". זהו הציווי אל פרעה, שאיתו צריך לנהוג כך שיוציא את בני ישראל ממצרים.
ב. העם – עם ישראל צריך להיות מוכן לקבל את בשורת הגאולה. על הנגאל להכיר בכך שזוהי גאולה, ולהכין את עצמו לכך.
אם עם ישראל נמצא במצב של קוצר רוח, לא יעזרו אמירות גדולות. אי אפשר להכריח את העם להיגאל. ישנו צורך להכיר את מצבם, ולסבול אותם בנחת.
ידועים דברי הרמח"ל⁷: "שאין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו". אין די בהשפעת שפע עליון. צריך לודא שיש מי שמקבל אותו, ושהוא מוכן לקלוט אותו.

ב. ניתן לשאול: לכאורה, כל הבשורה הגדולה של ארבע לשונות גאולה "הלכה לאיבוד", שכן ישראל לא שמעו אל משה, ומה יצא מכך שמשה אמר להם?
דומה הדבר לתינוק, הלומד במעי אמו את כל התורה כולה, וכיון שנולד, בא מלאך, סוטרו על פניו והוא שוכח הכל. לשם מה למד התינוק את כל התורה, אם משכחים אותה ממנו?
בפתחה של תקופה גדולה, ישנה חשיבות רבה להצבת המטרה, להצבת האידיאל, גם אם כרגע עדיין אין כלים להבין ולקבל אותו.
הצגת האידיאל והמטרה נותנת אפשרות לבנות את הכלים, לאט ובהדרגה, להגיע אל אותו שלב. הכנת הכלים כדי להיות ראויים לרמה הגבוהה של האידיאל נעשית לאט, כדי שתתאים לאנשים ולא "תעבור מעליהם".
זו הסיבה לכך ש"גאולתם של ישראל קימעא קימעא". האיטיות מאפשרת הפנמה וקבלה של הגאולה, בצורה שעם ישראל יהיה מוכן וראוי לקלוט את אור הגאולה. כדי לגאול את ישראל לא מספיק להעבירם לארץ. הגאולה איננה רק התגברות על קשיים טכניים. ישנו צורך בהכנת רוח האנשים אל הגאולה, וזהו דבר שנעשה קימעא קימעא.
כאשר התינוק לומד תורה, הוא "נזכר" בדברים מוכרים. הוא חוזר אל מקום שבו הוא היה כבר, אך עתה הוא עושה זאת מכוחו, והדברים מתאימים לדרגתו ולרמתו.
כאשר יתקדם עם ישראל במעלות הגאולה, הוא יגיע למקומות מוכרים. הוא כבר שמע על ההבטחה "ולקחתי אתכם לי לעם", אלא שכעת הוא גם בשל להבין ולחיות דברים גדולים אלו.
אין לפחד מאמירות גדולות. גם אם אין הן פועלות מיד, הן משפיעות את השפעתן על המציאות.

ג. "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים".
משה נצטוה לפעול במקביל, כלפי ישראל וכלפי פרעה.
כלפי ישראל – ראינו את רש"י האומר שמשה נצטוה לסבול את העם ולהנהיגו בנחת.
כלפי פרעה, אומר המדרש⁸:

בא דבר אל פרעה מלך מצרים, המשל אומר מן שטייא לית הנייא אלא מן קציא.

ומסביר בעל "מתנות כהונה" בשם הערוך:

מן עצי שטים אין הנאה לאדם ממנו, שאינו עושה פרי, אלא אם כן יקצצו ויעשה ממנו כלים או יסיקנו. כך פרעה אין ראוי אלא ללקות.

ישנם האומרים כי "שלום עושים עם אויבים", והתוצאה היא, שמלחמה עושים עם אחים…
כלפי האויב מתנהגים בסלחנות, ומנסים להבין את קשייו, ואילו כלפי אחים, מחמירים ומתנהגים בתקיפות ובחוסר התחשבות.
אין זו צורת הנהגה שהתורה מחנכת אותנו אליה.
אויב – אין לו תקנה אלא במכות. אין לנהוג בסלחנות כלפי אויבים. לעומת זאת עלינו לשים לב למצב בו נמצא אחינו – כיצד הגיע למצבו, וכיצד עלינו להתנהג עמו בהתאם לכך, מתוך הבנה והתחשבות במצבו.

נישא תפילה, שנזכה להתקיימות לשונות הגאולה של דורנו, ונזכה לקלוט את אור הגאולה כשיעלה, במהרה בימינו.

---

¹ שמות ה', כ"ב.
² שמות ו', ו'-ח'.
³ שם, ט'.
⁴ שם, י'-י"ב.
⁵ שם, י"ג.
⁶ ח"ב, דף כ"ד ע"ב בתרגום הסולם.
⁷ אדיר במרום עמ' צ"ג.
⁸ שמות רבה פרשה ו', ה'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *