זבח השלמים – מלחמה ושלום
בפרשת השבוע מפורטים דיני הקרבנות, ובכללם קרבן השלמים.
הספרא1 מבאר את עניינם של השלמים:
'ואם זבח שלמים קרבנו'. ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם… דבר אחר שלמים שהכל שלום בהן – הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלין.
שתי דעות מובאות במדרש זה בעניינו של השלמים: האם הם מביאים שלום או שהשלום נמצא בהם.
לדעת ר' יהודה, העולם נמצא בפירוד. האדם לחוד, הבהמה לחוד, המזבח לחוד – כל דבר נפרד מחבירו. השלמים באים לאחד את כל הדברים הללו על ידי הקרבן, ומן המקדש מוקרן השלום לכל העולם כולו.
הדעה השניה במדרש, רואה את הדברים אחרת. העולם הוא אחדותי – האדם והבהמה, המזבח והבעלים כולם משולבים בשלום ובהרמוניה המתבטאים בקרבן השלמים.
כינויו של קרבן השלמים בתורה הוא "זבח השלמים". בולט הדבר בפסוק הסיכום של הקרבנות2 "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים". השלמים הם הקרבן היחיד שצורפה לשמו המילה "זבח".
ביטויים מעין אלו מלמדים אותנו על הצורך להקשיב לדקות הלשון וההתבטאות של דברי תורה ודברי חכמים, ולדלות מהם פנינים.
צירוף המילים זבח ושלמים הוא דבר מיוחד שכן ישנה בצירוף זה סתירה פנימית. זבח – שחיטה, הרג, מוות. שלמים – שלום ושלמות3.
דוקא בקרבן השלמים מדגישה התורה כי השלמים אינם באים לבד. פעמים שאנו מחויבים לעבור את המורכבות של "זבח שלמים", ואין דרך להגיע לשלום בלא מלחמה שקדמה לו. המנסה להגיע לשלמים בלא הזבח – גם השלמים לא יעלו בידו. המרחם על אכזרים, ומנסה לנהוג בשלום עם אויבים, סופו שיתאכזר על רחמנים, שגם כשצריך שלום – הוא יהיה עסוק בזבח, אך בהקשר הלא נכון. הרוצה לחיות ללא "זבח" – ומגן ביתר שאת על בעלי חיים, פעמים שמביא הדבר לזלזול בבני אדם, וגם "שלמים" אין לו.
עלינו לדעת שיש צורך בזבח כדי להגיע לשלמים, וזו דרכו של עולם. אין בכך פסול, כל עוד נעשים הדברים מתוך רצון טוב ולשם שמים. בימים אלו של מלחמה נגד כוחות הרע עלינו לזכור כי המאבק ברע הוא הדרך לשלום. לא ניתן להגיע לשלום בלא הכרתת הרע מן העולם.
ענין זה מאיר באור נוסף תוך עיון בפסוק מיוחד בפרשת השבוע4:
דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו.
מה משמעות הפסוק? על מה באה הכפילות ושינוי מיקומה של המילה "לה'"?
שחיטת בהמה לאכילת אדם היא דבר שיש בו בעיה. וכי מה יתרון לאדם מן הבהמה המתיר לו להשתמש בה למזונו. מדוע מילוי תאוותו של האדם צריך להיות על חשבון עולם החי?
ואמנם בתורה בפרשת אכילת בשר מצאנו גערה מסותרת לאוכל בשר5:
כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך.
בהיות עם ישראל במדבר אכילת הבשר היתה באמצעות קרבן השלמים.
נראה שבעיה זו היא הרקע ל"מקריב את זבח שלמיו לה'". רוצה הוא לאכול בשר ואינו רוצה לאכלו מתוך התנשאות גזענית על הבהמה. על כן מקריב הוא קרבן לה' על פי צוויו של מקום ומן הקרבן הזה הוא אוכל.
אם תופס האדם את החיים כמקור להנאה ולזכויות, וחושב שזכותו כאדם היא לשחוט בהמה ולהנות מבשרה מעשהו אינו רצוי.
אך אם מבין האדם שהחיים הם חובה – אף כי נעימה – ובאנו לעולם למלא שליחותו של מקום, יכול הוא כחלק מן החובה גם לאכול בשר, על פי מצוותו של מקום.
"המקריב זבח שלמיו לה'" – הרוצה ששלמיו יהיו שייכים גם לה', צריך להבין שזה יתכן רק אם "קרבנו לה' מזבח שלמיו", רק אם יבין שה' הוא מקור הכל, ממנו הכל בא ואליו הוא שב, והוא אשר צוה אותנו ושלח אותנו להקריב ולקיים מצות אכילת קדשים.
אין זו התנשאות על פני הבהמה כאילו לכך נוצרה, לפרנס את בטננו, אלא שליחות וחובה שהאכילה היא חלק ממנה.
נקודה זו מבארת את דבריו של ר' שמעון בספרא6:
ואמר ר' שמעון כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. אמר ר' שמעון לא זו בלבד אלא יציקות ובלילות ופתיתות והמליחות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאות סוטות ועריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים בפנים ובחוץ, תלמוד לומר 'מבני אהרן' כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן.
וכן היה ר' שמעון אומר הרי הוא אומר 'מי גם בכם ויסגור דלתיים ולא תאירו מזבחי חנם אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם' (מלאכי א', י'). שני דברים המשמשים את הגוף אין נמנעים לעשותן ואין נוטלים עליהם שכר, שאומר אדם לחבירו הדליק לי את הנר הזה ואגף לי את הדלת אחריך אין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר, לא עשיתם עמי שכר והלא דברים קל וחומר אם דברים שאין נוטלים עליהם שכר לא עשיתם עמי חנם דברים שנוטלים עליהם שכר על אחת כמה וכמה.
שני דברים אומר ר' שמעון: א. רק מי שמאמין בעבודת הכהנים יש לו חלק במתנות הכהונה. ב. גם על דברים שבדרך כלל עושים בחינם – הכהנים מקבלים שכר.
נראה, שעומק הדברים קשור למה שראינו לעיל.
מי שמאמין בעבודה – מי שמאמין שהעולם ניתן לעבודה, שהעולם הוא שליחות ומילוי חובות – רק הוא מקבל את שכר הכהונה.
מי שרוצה לאכול את זכויות הכהנים ומוכן גם לעבוד בשבילם – זו הסתכלות מוטעית. צריך להאמין ולהודות בעבודה. זוהי תפיסת עולם. הכהנים הם שלוחי דרחמנא או דידן7, אך מכל מקום הם שלוחים, הם צריכים למלא שליחות, ומתוך כך גם קבלת חלק הכהונה היא חלק מתפקידם.
הבנה זו חשובה בכל מישורי החיים. עלינו להפנים שהעולם הוא מקום מילוי חובות, ורק מתוך כך ישנה אפשרות להנות מהזכויות שהעולם מזמן לנו.
אם כך נראה את החיים, נבין טוב יותר משמעות הזבח, לא רק בבית המקדש כי אם גם במלחמות.
חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אילים כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום8.
אך לא זבח מתוך התנשאות וחיפוש הנאות, כי אם מתוך שליחות של ביעור הרע מן העולם, מתוך ההבנה שגדול השלום עד כדי כך שראוי להלחם למענו.
יתן ה' שנזכה לראות מהרה בשלום העולמי.
1 דבורא דנדבא, פרשתא י"ג, פרק ט"ז, א' – ב'.
2 ויקרא ז', ל"ו.
3 בתנ"ך מצאנו ביטויים רבים כאלו, המכילים שתי מילים הסותרות זו לזו, וחז"ל דרשו אותם, למשל: "מסמרות נטועים" (קהלת י"ב, י"א) המסמר קבוע והנטיעה מתפתחת, ועי' חגיגה דף ג' ע"ב: "…אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין תלמוד לומר מסמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין תלמוד לומר נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין". דוגמא נוספת: "חכו ממתקים" (שיר השירים ה', ט"ז) ובמדרש רבה על פסוק זה דרשו מלשון תוכחה, ההפוכה ממתיקות.
4 ויקרא ז', כ"ט.
5 דברים י"ב, כ'-כ"א. ועי' "חזון הצמחונות והשלום" למרן הראי"ה קוק זצ"ל.
6 צו, פרשתא י"א, פרק ט"ז, ט'.
7 נדרים ל"ה ע"ב.
8 ישעיהו ל"ד, ו'.