רבי ועמי הארץ

¹ הערת העורך (י"ב): רוב ביאורו של הרב וינר עונה לשאלה זו. הרב וינר שאל שאלות נוספות אך משום שהן טפלות לרעיון העיקרי העברתי אותן אל הערות השוליים.
² וכן פסק בשו"ע וכן הוא בגר"א (ע' שו"ע יו"ד רנא, יא; שם באור הגר"א, כא). אגב, כתבו האחרונים שאין ריטב"א כזה בידינו ושאכן הריטב"א פירש את הגמרא בכמה מהדורות ורק חלק מדבריו הגיעו לידינו.
הערת העורך (י"ב): ע' שם ברכי יוסף, ז; שיורי ברכה, ג.
³ על דרך ההלצה אפשר לומר שמשעה שמכר כל נכסיו ונשא בת ת"ח הוא מגלה שגם לת"ח אין כסף.
⁴ על דרך ההלצה יש להעיר שמכאן ראיה שבזמנם "גדולי הדור" לאו דווקא היו תלמידי חכמים.
⁵ הריטב"א מנמק שאין עם הארץ בקיא בהלכות (ע' חידושי הריטב"א פסחים מט, ב ד"ה גמרא עם הארץ אסור לאכול בשר). אבל לא זה הרושם העולה מהגמרא.
⁶ היתר הנחירה אלים שכן שחיטה משוללת צער בע"ח (כמעט לגמרי) בעוד שנחירה בהחלט מצערת. ניסוח זה מזכיר את עלילות הדם (מעין "מותר לשתות את דמו בתשעה באב"), ח"ו.
⁷ הכיצד יודע המוצא שהאבדה שייכת עם הארץ? עונה התוס' שהייתה שיירה של עמי הארץ ויודעים אנו שנפל לאחד מהם ואיננו יודעים של מי האבדה (ע' פסחים מט, ב תוד"ה ויש אומרים), אך אוקימתא זו נראית דחוקה, ואכמ"ל.
⁸ וכי בשביל ספק כזה יש להשיב את האבדה? צ"ע.
⁹ אמירות אלו נוגעות לא רק לעבר הרחוק, לכאורה, אלא גם לדור זה שכן היו שטענו שאלו שאינם שומרי תורה ומצוות (ובלשון ימינו "חילוניים") הם עמי הארץ. עוד הוסיפו שהטעם שאין מקיימים הלכות אלו כיום הוא שידם תקיפה עלינו וכשישתנה המצב וידינו תהיה תקיפה נוכל לקיים דינים אלו (וכנגד שומרי המצוות המקרבים את החילוניים הוטחו טענות על התעלמות מהלכות ברורות וכיו"ב). ב"ה שכיום כבר אין טוענים טענות כאלה (לפחות לא בדיבור אך ייתכן שמיעוט עודנו חושב טענות אלו בינו לבין עצמו).
¹⁰ "הבאי" הוא גוזמא כידוע ממסכת נדרים (ע' משנה נדרים ג, ב), ומ"ערים גדולות ובצורות בשמים" (ע' תמיד כט, א).
¹¹ כשלמדתי בישיבה התיכונית אחד התלמידים השאיר ברז מטפטף ואמר הרב בינה שהעושה כך ייקח מונית ויעזוב את הישיבה אפילו ביוה"כ שחל בשבת, ולכולם היה ברור שזו לשון גוזמא.
¹² למשל, אין מימרא שאומרת שמותר לקרוע ת"ח כדג.
¹³ דומה לכך במאירי (ע' בית הבחירה למאירי פסחים מט, ב ד"ה עם הארץ זה שהזכרנו).
¹⁴ כך גם בהמלכת עם הארץ את יאשיהו וברור שאין הכוונה שהטיפשים הם שהמליכוהו (ע' מל"ב כא, כד; דבהי"ב לג, כה).
¹⁵ הערת העורך (י"ב): ודרשת חז"ל "עם שבגינו נבראתה הארץ" חיובית משום שכוונתה לבאר את האמור בתורה.
¹⁶ תהליך זה ארע כבר בתקופת התנ"ך במהפכת שלמה המלך ואכמ"ל.
¹⁷ דומה לכך כיום היחס שבין המרכז ובין הפריפריה.
¹⁸ ובכלל, יש לזכור שהערים (שדרכן להיות מוקפות חומה) מוגנות מפני אויבים בעוד שהכפרים פתוחים. ממילא, בעתות מלחמה מתקבצים החקלאים אל הערים ובזמן זה בוזזים האויבים את הכפרים.
הערת העורך (י"ב): נראה שהרב וינר רוצה להדגיש את המסכנות של חיי החקלאים, שעמלם יורד לטמיון ועליהם לשוב ולעבוד בעבודות פיזיות קשות (שביחס למלאכות בני העיר נחשבות בלתי מתגמלות), ועל כן מתרוקנים הכפרים.
¹⁹ במסכת מגילה מתואר מצב זה: עצם החלוקה שבין בני הכפר ובני העיר ניכרת ב"יום הכניסה" (הגעת בני הכפר אל העיר כדי לספק מזון ומים לבני העיר), והשכלתם הדלה של בני הכפר וריחוקם מהתורה ניכרים בתקנת חכמים להקדים את קריאת המגילה ליום זה (שכן נראה שאין בכפר שלהם בית כנסת ומניין ובטח שאין אצלם אדם שיודע לקרוא את המגילה).
²⁰ בלשונם העדינה של הראשונים מוגדר עם הארץ כמי "שאינו בדרך ארץ" ואין הכוונה שאוכל בחוסר נימוס (סכין, מזלג ומפית) אלא שאינו שומר על הבסיס החברתי ושמסכן את שלום הציבור. כבר בתנ"ך מתוארים כל מיני אנשים ריקים ופוחזים שאינם מן היישוב ואין הכוונה למתבגרים המשתכרים בפאב אלא לשודדים, רוצחים ואנסים (למשל ע' איוב ל, א-ח; ההתייחסות לפסוקים אלו מופיעה שם יט, יח).
הערת העורך (י"ב): בשיעוריו לספר איוב מרחיב בכך הרב וינר. להלן תמצות דבריו (ספר איוב, פרק יט – דקות 26-28; דקה 47 והלאה):
"גם עֲוִילִים מאסו בי" (שם יט, יח) יש המבארים שהכוונה לתינוקות ולילדים (ע' דעת מקרא) אך יותר נראה כמבארים שהכוונה ל"עוול" (כאמור בפרק שלפניו בטענת בלדד – ע' שם יח, כא), כלומר אנשי עוול. אנשים אלו נזכרים בפרק ל – פרחחים ועבריינים שאיוב מזלזל בהם ואומר שאפילו את אביהם הוא לא היה לוקח לשמור על כלבי צאנו (שם ל, א). לאחר מכן מתאר איוב את חייהם של שוכני המדברות (מוכר כיום מחיי הבדואים), וזהו התיאור הטוב ביותר בתנ"ך לחייהם (שם, ב-ד). מיהם שוכני מדברות אלו? "מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ" (שם, ה) – אנשים שגורשו מתוך ("מן גֵו" משמע "מן גוֹ") העיר, ואין אלו סתם אנשים אלא עבריינים שכשאנשים רגילים פוגשים אותם הם "ירִיעו עלימו כַגנב" כלומר יזדעקו ויתריעו "גנב!". פושעים אלו נזרקו מהחברה (שם, ו-ח). דרך אגב, קישור נוסף לפרק יט (בסמיכות אל "גם עוילים מאסו בי" הנ"ל) הוא הביטוי "וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם" (שם, יב) הרומז אל "וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם" (שם יט, יב). עד כאן מהרב וינר.
אגב, הרב וינר לא התמקד בביטויים "ריקים" ו"פוחזים" אבל ברור שכוונתו גם לביטויים אלו (ע' שופטים ט, ד; שם יא, ג)
²¹ תהליכים מציאותיים משפיעים על ביטויי לשון, ודוגמא נוספת היא המילה "מדבר": מצד אחד מדבר הוא מקום הדברת הצאן, אך מצד שני ברור שבלתי אפשרי להדביר את הצאן במדבר סהרה (שכן צאן אינו אוכל חול). אין זאת אלא שהמילה "מדבר" עברה כמה גלגולים. בתקופת התנ"ך הכוונה למקום הדברת הצאן ששם נמצא ירק מופקר (כָּרֵי דשא נוחים למרעה) המצוי לרוב מחוץ ליישוב (שכן בתוך היישוב נמצא המקום בבעלות אדם כלשהו). כיום "מדבר" (וכמו מדבר סהרה) מובנו שממה, ובתנ"ך קרוי מקום זה בשם "ישימון", "צלמוות" וכיו"ב. מבחינה סמנטית התהליך הוא: מקום מרעה > מקום שמחוץ לישוב ואין גרים בו > ישימון.
הערת העורך (י"ב): אלו תופעות סמנטיות מוכרות. כדאי לחפש את שמותיהם המקצועיים.
²² לא קל להקפיד על אכילת חולין בטהרה, והמקפיד על כך קרוי "חבר". יש לזכור שמותר ונורמלי לאכול חולין בטומאה.
הערת העורך (י"ב): לפי הרמב"ם הקפדה על אכילת חולין בטהרה נועדה, בין היתר, להתרחקות מעמי הארץ (ע' פיהמ"ש טהרות ב, ב; שמונה פרקים, ד; הלכות טומאת אוכלין טז, יב; וע' עוד הלכות דעות ו, א; סה"מ, שורש ד; הלכות מאכלות אסורות יז, לב ובהערת הרב קאפח).
²³ מימרות רבות מגדירות את המושג עם הארץ, כגון: "תנו רבנן איזהו עם הארץ כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו רבי נתן אומר כל שאין מזוזה על פתחו רבי נתן בר יוסף אומר כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ" (ברכות מז, ב). כמו כן "שלחן של […] עם הארץ דומה למדורה וקדרות מקיפות אותה" (נח, סוף ב – נט, ריש א). קיימות מימרות נוספות, ואכמ"ל.
²⁴ אין להסיק מכאן שכל עבריין הוא אדם שאינו מן היישוב. כיום, למרבה הצער, ניתן לשמוע (לעתים רחוקות) על אדם שירה באדם אחר בעקבות סכסוך על חניית רכב אך אין בכך להגדירו כאדם שאינו מן היישוב. אצל חז"ל אופיינו אנשים מעין אלו בבירור, מה שאין כן כיום.
²⁵ מציאות מוכרת גם כיום: משפחות פשע שיש להן מעין צבא משלהן (הכולל אמל"ח) והפשע שלהן מאורגן ומסודר. משפחות אלו מפוצצות רכבים ומתנקשות ולא אכפת להן אם אנשים אחרים נקרים בדרכם.
²⁶ ייתכן שר' עקיבא לא תכנן לממש זאת בפועל ואעפ"כ אין זה משנה: עדותו הכנה חושפת את רגשי ליבו.
²⁷ מסתבר שהתחושות הקשות נובעות לא רק ממאבק בין מעמדות אלא גם ממאבק על התורה שבו גם המנהיגות הדתית הלכה והסתאבה. נראה שגם זה חלק מהסיבה שר' עקיבא רצה לפגוע בחכמים בהיותו עם הארץ, ולמרבה הצער גם כיום יש שהיו רוצים להיכנס לשכנות מאה שערים ולפגוע בתושבי השכונה.
²⁸ נראה שכך יש להבין את הדעה המובאת בריטב"א: "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים. פירשו רבינו אלפסי והגאונים ז"ל כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורסה, וכתב הרי"ט ז"ל רץ לאו דוקא דאם כן אפי' חכם אלא שעמיותו מביאו (לדינך) [לידי כך]" (חידושי הריטב"א פסחים מט, ב). הרי"ף והגאונים אומרים שהריגת עם הארץ איננה בסתם כך אלא רק בהקשר ספציפי (רץ אחר הזכור או נערה מאורסה) והריטב"א דוחה ביאור זה משום שאם זו כוונת הגמרא אזי ניתן להרוג את החוטא גם בלא היותו עם הארץ. ובנוסף יש להעיר שהאוקימתא דחוקה בפשט לשון הגמרא. על כן מבאר הריטב"א באופן אחר (לשון הבאי וגוזמא, כנ"ל). אחר כל זאת נראה שכוונת האוקימתא לתאר סוג אנשים שזו ההתנהלות האופיינית להם.
הערת העורך (י"ב): נראה לענ"ד שכך כוונת המאירי (ע' בית הבחירה למאירי פסחים מט, ב ד"ה עם הארץ פעמים שמותר לנחרו).
²⁹ לפעמים יש צורך לבית הדין להעניש עבריין שמבחינה הלכתית אין אפשרות להענישו, כגון כשאין שני עדים כשרים (למשל אדם שירה באדם אחר בתוך חנות בגדי נשים, והעדים הם רק המוכר ושאר הנשים שבחנות), ובמצב זה המלך פועל במסלול "עוקף סנהדרין" וקובע בעצמו את דינו של העבריין וזהו "משפט המלך". בהיעדר מלך מתקנת כל קהילה תקנות משלה באופן עצמאי, כבבואה של "משפט המלך", וכדברי חז"ל "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה" (יבמות צ, ב; סנהדרין מו, א).
³⁰ דינם של המוסרים והמלשינים לגויים (וייתכן שאפילו בענייני ממון) הוא מורידים ואין מעלים אך רק לעיתים פסקו זאת למעשה. בקהילות חו"ל היה מקובל שאם בי"ד הכריע שיש לפסוק זאת הרגו את המוסר בחשאי (כדי שהשלטון לא יידע מכך) למשל בהטבעתו בעת פקידתו את המקווה.
הערת העורך (י"ב): עצם מציאות המוסרים חמורה ק"ו כשהם שומרי מצוות (ע' סיפורי חסידים דברים, סיפור 400; שיחות הרצי"ה שופטים, סדרה א – תשל"ד, להפטרה, סעיף 3).
³¹ בגדרי עדות, לעומת זאת, ייתכן שאין שינוי ושעדיין ייפסלו.
אלו שאינם מקיימים תורה ומצוות דומים לעמי הארץ של חז"ל בחוסר ידיעתם בתורה אך שונים לגמרי מבחינת דרך ארץ. בזמן חז"ל מי שאינו במקרא וכו' אינו מן היישוב, והכוונה היא שהוא מנותק ממסגרת החוק. בזמנם חוק התורה הוא החוק היחידי ועל כן המתנתק ממסגרת זו (למשל המשחק בקובייה) מתנתק מהתורה לגמרי וממילא פסול לעדות.
כיום, לעומת זאת, יש הבחנה ברורה בין התנהגות מוסרית של אנשים נורמטיביים (למשל העובדה הפשוטה שאינם מעלים בדעתם לרצוח ולגנוב) ובין קיום חלק מהתורה ומהמצוות ומציאות זו חדשה בעם ישראל. כלומר בתקופת התנ"ך רבים מעם ישראל עבדו ע"ז אך תמיד ידעו מהי התורה ושישראל קשורים אליה (שלא כבני המנשה, שקשרם לתורה נקטע לפני זמן רב מאד והם כלל לא ידעו על הקשר לתורה, שכן סיפורם הוא של חלק קטן מהעם ולא רוב העם). במציאות ימינו התחדש המצב שבו לא ברור שרוב עם ישראל מגדיר עצמו כשומר תורה ומצוות (ונאמרו מגוון דרכים להגדרת יהודי שומר ומצוות ואחת מהן היא "תינוק שנשבה" ויש להעיר שהגדרה זו קשה שכן כיום יודעים כולם שיש תורה בישראל, ואכמ"ל).
הערת העורך (י"ב): נראה לי שכוונת הרב וינר בהערה זו לבאר את הסיבה שלא לפוסלם מעדות, או לפחות להסביר מדוע קיים בכך דיון.
³² בתנ"ך נמצא כלל ברור ועקבי לסיבת הבצורת והוא מצב רוחני ירוד, וכגון הפסוקים: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי […] ונתתי מטר ארצכם בעיתו […] השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים […] וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (דברים יא, יג-יז), וכמו כן אליהו הנביא גוזר בצורת כדי שעם ישראל ישוב בתשובה. יחד עם זאת אין לומר שעמי הארץ הם סיבת כל תאונות הדרכים וכל המאורעות השליליים שבעולם.
הערת העורך (י"ב): טרם זכיתי להבין כוונת הרב וינר הרי לשון הגמרא היא "אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ" והסיפור המסופר על טבריה אינו קשור לבצורת. צ"ע.
³³ רבי היה עשיר גדול וכדברי חז"ל "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין נט, א), ומפליגים חז"ל בתיאור עושרו (ע' ע"ז יא, א; הערת העורך [י"ב]: וע' גם שבת קיג, ב). יחד עם זאת מספרת הגמרא ש"בשעת פטירתו של רבי זקף אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (כתובות קד, א). אם רבי לא נהנה מדוע צבר ממון רב? אין זאת אלא שרבי חפץ להעניקו לזולת, והכל משום אהבת ישראל הגדולה שלו.
³⁴ רבי מבין שהשפעתו על עמי הארץ לא תהיה בוויתור מעין "העיקר תבואו לאכול, גם בלא שתברכו" וכיו"ב. מבחינה היסטורית נחלש השלטון הרומאי בזמן זה ועל כן יש לבית הנשיאות חלון הזדמנויות קריטי (גדולה ועושר במקום אחד והיותם אהובים על כל שדרות העם) להחדיר בקרב ישראל שעזיבת התורה נוראית מהכל. אילו היה רבי מוותר ומרחם הייתה זו מעין רחמנות על אכזרים ועל כן מנצל רבי את ההזדמנות ומנהל את המציאות ביד רמה. תקיפותו של רבי תפעל לטובת העם ותגרום לעמי הארץ להבין שעליהם לתקן דרכיהם.
³⁵ הכיצד ייתכן שרבי אינו מזהה את תלמידו? נראה שהתשובה טמונה בביטוי "דחק". מסתבר שר' יונתן בן עמרם מגיע אל רבי בלבוש של עמי ארץ ובחסות הדוחק הגדול רבי אכן אינו מזהה אותו.
ועדיין, גם בלא לזהות שאדם זה הוא ר' יונתן בן עמרם ראוי היה לרבי להבין שמדובר בת"ח שהרי כוונתו בדימויים "פרנסני ככלב וכעורב" מלמדת שהוא ת"ח (ע' רש"י ותוס' ד"ה ככלב וכעורב, ויש להעמיק בגימטריא המובאת בתוס' ואכמ"ל). אכן יש מבארים שההסברים המעמיקים ל"ככלב וכעורב" הם הסברים שר' יונתן בן עמרם מתכוון להם בינו ובין עצמו ושבפשט המציאות אינו מציג הסברים אלו בפני רבי אלא רק משתמש בדימויים אלו באופן פשוט ובלתי מעמיק. אגב, הנצי"ב מבאר מדוע נקט ר' יונתן בן עמרם דווקא בחיות אלו אך ביאורו דחוק (ע' הרחב דבר בראשית ח, ז).
הערת העורך (י"ב): לנצי"ב יש ביאור נוסף (ע' מרומי שדה ב"ב ח, א ד"ה והנראה לי בפשוטו) ובמקום אחד הביא את שני ביאוריו (ע' משיב דבר א, מג ד"ה ובאותו ענין; שם, ד"ה והנראה משום דידוע).
³⁶ רבי מגביל את חלוקת המזון אך בהגעתו לפרקטיקה מתגלה ליבו הרחום.
³⁷ דעת רבי היא שאין בודקים למזונות (כך סָתַם רבי במשנה, ע' להלן ט, א) ועל כן ברור שרבי היה נותן לאדם שמביע רצון כלשהו לחזרה בתשובה.
³⁸ ייתכן עשיר מופלג שבפועל נותן צדקה אך עושה זאת כדי להשקיט את מצפונו, ועל כן הוא ממנה מישהו אחר שייתן את הצדקה במקומו. מבחינתו, הוא מסמן "וי" על המצפון. ברור שנתינה זו לוקה בחסר.
³⁹ בעבר העניקה המדינה כסף רב לאוכלוסיות חלשות אך במשך הזמן התברר שהכסף התבזבז באופן בלתי מקדם. הגישה הנכונה היא נתינת חכה ולא נתינת דגים (וכך היה הסלוגן של ארגון "פעמונים").
⁴⁰ סוגיה זו פותחת את סוגיית צדקה שתבוא לאחר מכן (ע' להלן, פרק 3).
⁴¹ המשמעות הפשוטה של "כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא" היא שנגנב הכתר.
הערת העורך (י"ב): הרב וינר אמר זאת בשם אחד הפרשנים אך ההקלטה קשה להבנה. ייתכן שאמר זאת בשם הערוך.
⁴² קל לדמיין עבריין התופס חלקת חוף קטנה מהכינרת וגובה כסף מכל הרוצים להחנות שם את רכבו. הנה דוגמא: "מה, החוף הזה שייך לאבא שלך?", והתשובה הניצחת "כן, ואני אקח ממך כמה כסף שבא לי!".
⁴³ ייתכן שהשתמטות עמי הארץ (עזיבתם את העיר) נבעה ממחשבתם ששאר תושבי העיר ייאלצו לשלם את המס. אלא שלא ידעו שהסיבה היא דווקא עמי הארץ ולא כלל תושבי העיר.
⁴⁴ בנו של רבי מפרש שמטרת ההתחזות להימנע מהנאה מכתרה של תורה, אך אין לדעת אם זו כוונת ר' יונתן בן עמרם. ייתכן שכוונתו של ר' יונתן בן עמרם שונה – למחות על מעשהו של רבי. ייתכן שהוא אפילו קיווה שרבי ישנה דעתו ויאכיל גם את עמי הארץ (כפי שאכן לבסוף ארע בסיפור). אגב, ההתחזות והמחאה הללו מזכירות סיפור אחר שארע לרבי (ושם מקורו הוא שמואל הקטן, ע' סנהדרין יא, א).
⁴⁵ בהצהרתו הראשונה מגדיר רבי הגדרה רחבה מאד הכוללת כל אדם בעל קשר ליהדות (בעלי מקרא, משנה, גמרא, הלכה או הגדה) ויש להבין מדוע הוא שואל את ר' יונתן בן עמרם על שני הראשונים בלבד ("קרית" ו"שנית"). עוד יש להבין, לכאורה ר' יונתן בן עמרם משקר באומרו שלא קרא ולא שנה והכיצד מותר לעשות כן.
נראה שתשובה אחת לשתי השאלות האלו: ר' מתחיל לשאול את ר' יונתן בן עמרם אם קרא ושנה אך סגנון ה"לא" של ר' יונתן בן עמרם משדר לרבי שלא שייך לשאול אותו שאלה שכזו – מעין "לא, מה הקשר שלי לזה בכלל?" או "לא, מה פתאום" – ולכן רבי מפסיק לשאול. ר' יונתן בן עמרם אינו משקר ממש אלא משדר שהשאלה אינה רלוונטית אליו (כפי שרבי אכן קולט). אילו היה עונה באופן מפורש וברור שלא למד (בלא המסר העיקרי הנ"ל) ייתכן שהיה זה שקר. ובכלל, ייתכן שמותר לְשַנות בנוגע ללימוד תורה (ע' ב"מ כג, סוף ב).
לכאורה תחכום זה של ר' יונתן בן עמרם דומה לאמירת יעקב "אנכי – עשו בכורך", אבל האמת שאין דמיון ביניהם שכן ההסבר אצל יעקב שונה לגמרי, ואכמ"ל.
אגב, רבי מצפה שיהיו "בעלי מקרא" ומעיר על כך הרש"ש: "יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא כו'. משמע דאפשר שיהיו בעלי משנה או בעלי גמרא ולא בעלי מקרא. וכן כשהשיבו ריב"ע דלא קרא שאלהו שוב אולי שנית. ודלא כאותן ששופכין בוז על מקצת גדולי זמנינו בש"ס ופוסקים ואין להם ידיעה ג"כ במקרא" (רש"ש ח, א). נראה שהרקע להערה זו הוא ביקורת הרפורמים על הרבנים, והרש"ש נחלץ ללמד זכות על אי ידיעת הרבנים את התנ"ך. בעבר היו כל מיני בדיחות על אי ידיעת הפסוקים. למשל, מניין שמשה ואהרן אחים? שכן חז"ל לומדים מהפסוק "החודש הזה לכם" ש"עדות זו תהא כשרה בכם" ורש"י אומר "אף על פי שהם אחים" (ר"ה כב, א; רש"י ד"ה תהא כשרה בכם) ומכאן שמשה ואהרן אחים. כיום, ב"ה, המצב השתפר (לפחות חלקית).
⁴⁶ ובכל זאת, לאחר שמפרנס אותו מזדעק רבי ואומר "אוי לי שנתתי פיתי לעם הארץ", כלומר הוא מצטער שד' גלגל לידיו נתינה לאדם שייתכן שאינו ראוי לכך. נתינת צדקה לאדם בלתי ראוי איננה צדקה ראויה, וכאן הקשר אל סוגיית צדקה שלהלן (להלן פרק 3).
לבסוף מגלה רבי שאיש זה הוא ר' יונתן בן עמרם והחלטתו "ייכנסו הכל" מורה שהוא חוזר בו רק מהמנגנון שנוצר שכן הוכח שאינו יעיל כנגד ת"ח ענווים דוגמת ר' יונתן בן עמרם. אגב, רבי עצמו יודע מהי ענווה – "משמת רבי בטלה ענווה" (משנה סוטה ט, טו).
⁴⁷ האמירה "מזומן לחיי העוה"ב" מעוררת שאלה – מה ההו"א שלא יהיה מזומן לחיי עוה"ב? התשובה נמצאת במקומות אחרים שבהם הרחיבו חז"ל בסיפור פטירתו של רבי – בירושלמי ועוד יותר במדרש (ע' ירושלמי כלאים ט, ג; כתובות יב, ג; קה"ר ז, יא; שם ט, י [ג]): הלוויית רבי הייתה בערב שבת ומיטתו עברה בשמונה עשר בתי כנסת והעמיד ד' את החמה כדי שהשבת לא תיכנס וכשגמרו ההספדים חששו שמא חיללו שבת. על כן הכריזה הבת קול שכל המשתתפים באשכבת רבי מזומנים לחיי עוה"ב.
⁴⁸ במדרש ובירושלמי הנ"ל (בהערה הקודמת) נאמר יותר מכך: יצאה בת קול שהכריזה שכולם מזומנים לחיי עוה"ב חוץ מהכובס וכששמע בת קול זו עלה הכובס לגג וכו' ויצאה בת קול והכריזה שאף הכובס מזומן לחיי עוה"ב.
⁴⁹ החת"ס רק מציע שיש קשר אך אינו מבארו (ע' חת"ס כתובות קג, ב).
⁵⁰ צ"ע בחשיבות המספר שלוש עשרה ואת החלוקה לשש ושבע.
⁵¹ רש"י מבאר שהכוונה ששכח.
הערת העורך (י"ב): הרב וינר אמר שמלבד רש"י אמר זאת פרשן נוסף ולא הצלחתי להבין מההקלטה למי התכוון הרב וינר (ייתכן שאמר מהר"ם או מהר"ל, אך לא מצאתי זאת אצל שניהם).
⁵² הערת העורך (י"ב): הקישור תלוי בפירושו של רש"י ובוודאי כדאי הוא רש"י לסמוך עליו, אך עדיין צ"ע מדוע לא כתבה הגמרא בפשטות "כובס" כשאר המקומות.
⁵³ ע' חדו"א מהרש"א נדרים מא, א ד"ה הוה ההוא קצרא.
⁵⁴ החת"ס מציע לקשור את ב"ב עם כתובות, והמהרש"א מציע לקשור את כתובות עם נדרים.
⁵⁵ קפיצתו מהגג מבטאת את רצונו להיות עם רבי. אגב, המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ואם כן מדוע מודיעה בת קול שהכובס מזומן לעוה"ב? יש המתרצים שבעצם הכובס השתגע מרוב צער ועל כן לא נדון כמאבד עצמו לדעת. גם אם יש לתרץ אחרת העיקרון ברור: הכובס שייך עצמו אל רבי.
⁵⁶ הרב ויצמן מבאר (בשיחות המוסר) שכובס קשור אל עבודת המידות ואכן כאן נצרך גם טיפול פנימי של מידות, ואכמ"ל.
הערת העורך (י"ב): בסוף ההקלטה (לאחר שנגמר השיעור) אמר הרב תמיר לרב וינר שיש מאמר של הרב דוד וינר על כך, ומיד נקטעה ההקלטה. אינני יודע אם הכוונה למאמר על כובס, או על עמי הארץ או על משהו אחר.