פרק ראשון – דיני ממונות בשלושה – פתיחת מסכת סנהדרין

תמצית השיעור
הגמרא בתחילת מסכת סנהדרין שואלת על הכפילות בלשון המשנה: "דיני ממונות בשלושה, גזלות וחבלות בשלושה". ר' אבהו עונה שגזלות וחבלות הוא פירוש למילים "דיני ממונות", ובא למעט הודאות והלוואות, שבהן אין צורך בשלושה מומחים ודי בשלושה הדיוטות. על כך שואלת הגמרא "תרתי קתני", תאמר ש"דיני ממונות", כלומר הודאות והלוואות בשלושה, הכוונה להדיוטות, וגזלות וחבלות בשלושה, הכוונה לשלושה מומחין. ועוד, המילה "שלושה" המופיעה פעמיים – מיותרת, והיה צריך לומר: "דיני ממונות – גזלות וחבלות בשלושה". בכך נדחה ר' אבהו. על פי רש"י נראה, שר' אבהו הבין שהלוואות, שעיקרן גמילות חסדים, לא יכולות להיות חלק מדיני ממונות, שעניינן הדין, המגביל את החסד.
שיטת רבא היא ש"דיני ממונות" בא למעט דברים שאינם ממון, ועל כן הודאות והלוואות בכלל ממונות.
בשיטת ר' אחא התבאר ההבדל שבין יחיד הדן לבית דין, ומתוך כך פסק הרמב"ם הפוסק כשתי דעות סותרות לכאורה.

פתיחה
מסכת סנהדרין פותחת בפירוט מספר הדיינים הדרושים בדינים שונים. תחילת המשנה:
דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה.
משפט זה מעורר דיון בגמרא:

אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו, אמר רבי אבהו מה הן קתני, מה הן דיני ממונות גזילות וחבלות, אבל הודאות והלואות לא… לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ובדין הוא דליבעי נמי מומחין, והאי דלא בעינן מומחין משום דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. אלא מעתה טעו לא ישלמו, כל שכן אתה נועל דלת בפני לווין. אי הכי תרתי קתני, דיני ממונות בשלשה הדיוטות גזילות וחבלות בשלשה מומחין, ועוד שלשה שלשה למה לי…
רש"י: מה הן קתני – האי גזילות וחבלות, פירושא דדיני ממונות הוא דלא תימא כל דיני ממונות במשמע, ולמעוטי הלואות והודאות שהן באין על גמילות חסדים, ואיכא נעילת דלת בפני לוין, כדאמרינן לקמן, הלכך מעטינהו, ולקמן מפרש ממאי מעטינהו. הודאות והלואות – שניהן על עסקי מלוה הן, הודאות שבא לדון בעדי הודאה, שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו, הלואות שבא לדון בעדי הלואה, שמעידין בפנינו הלוהו, והלה כופר בשתיהן. משום דר' חנינא – ותקנתא דרבנן הוא. בדרישה וחקירה – צריך לבדוק את העדים באיזה יום באיזו שעה הלוהו. שנאמר משפט אחד יהיה לכם – ממונות כנפשות, וכיון דכתיב דרישה וחקירה בדיני נפשות דכתיב (דברים יג) ודרשת וחקרת, הוא הדין לדיני ממונות. שלא תנעול דלת – שימנעו מלהלוות, שמא יכפור, והעדים יטעו, ולא תהא עדותן מכוונת ויפסיד, והכא נמי, שמא לא ימצא מומחין לכופו לדין. אלא מעתה טעו – הדיוטות בדיני ממונות לא ישלמו דכיון דברשות רבנן קא נחתי הוו להו כמומחין, וכל המומחה לבית דין אם טעה פטור מלשלם, כדלקמן באחד דיני ממונות (לג, א) הא שאינו מומחה חייב. כל שכן שאתה נועל דלת – דסבר דלמא טעו בי דינא, ופטרי ליה ומפסידנא. אי הכי – דבהודאות והלואות שלשה בעינן למה ליה לר' אבהו לאוקומה למתניתין במה הן קתני תרתי קתני מצי למימר דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות בשלשה כל דהו, וגזילות וחבלות בשלשה מומחין, ומשום דחלוקין בדיניהן לא כללינהו בחד כללא. ועוד – אי חדא קתני, למה לי למיתני תרי זמני שלשה, הכי אבעי למיתני דיני ממונות, שהן גזילות וחבלות בשלשה.

הגמרא שואלת, שלכאורה המילים "גזלות וחבלות" מיותרות, שכן גזלות וחבלות הן חלק מדיני ממונות.
תשובת ר' אבהו: "מה הן קתני", כלומר, המילים "גזלות וחבלות בשלושה" מפרשות את המילים "דיני ממונות בשלושה", ומבארות שרק גזלות וחבלות כלולים בדין זה ולא הודאות והלואות. מסקנת הגמרא, לאחר משא ומתן היא, שבהודאות והלואות די בשלושה הדיוטות, כדי שלא תינעל דלת בפני לווין, ובגזלות וחבלות צריך שלושה דיינים מומחין. כאן שואלת הגמרא על ר' אבהו, "תרתי קתני", כלומר, ניתן להסביר שהמילים "דיני ממונות בשלושה" מתייחסות להודאות והלואות, והכוונה לשלושה הדיוטות, והמילים "גזלות וחבלות בשלושה" כוונתן לשלושה מומחין, ואין צורך לומר שהמשנה כתובה בדרך של "מה הן קתני". ואם תאמר כדבריך, שהמשנה מפרשת את עצמה, אם כן היה ראוי לכתוב: "דיני ממונות – גזלות וחבלות בשלושה", והמילה "שלושה" מיותרת. על כן דוחה הגמרא את דעת ר' אבהו.
יש לשאול כמה שאלות על גמרא זו ופירוש רש"י.
א. ר' אבהו נדחה על ידי שאלות בפשט המשנה, וכי לא ראה ר' אבהו את המשנה קודם שיסבירנה? מדוע לא ענה ר' אבהו על שאלות הגמרא? ואם תאמר שאין לו תשובה, הרי שדעתו מוטעית, ומדוע כלל להביאה בגמרא?
ב. רש"י (ד"ה "מה הן קתני") כותב: "ולמעוטי הלואות והודאות שהן באין על גמילות חסדים". שתי הערות יש להעיר בדבריו. 1. מדוע שינה את הסדר מלשון הגמרא, שכתבה: "הודאות והלוואות", וכתב הוא: "הלוואות והודאות"? 2. המילים "שהן באין על גמילות חסדים" מיותרות לכאורה, שכן די בכך שיש בהן נעילת דלת בפני לווין.

"מה הן קתני"
נראה, שרש"י מלמדנו, שר' אבהו מורה לנו דרך בלימוד פשט המשנה.
לדעות המובאות בהמשך הגמרא, המשנה עוסקת גם בהודאות והלוואות. אם כך יש לשאול, מדוע פתחה המשנה בפירוט "גזלות וחבלות" שאינן מצויות כהלוואות? על כן מפרש ר' אבהו, כפי שמסביר רש"י, שהמשנה ממעטת הלוואות, וכאילו במילים "גזלות וחבלות בשלושה" כתוב: "דוקא גזלות וחבלות, ולא הודאות והלואות"¹. רצתה המשנה להדגיש, על פי ר' אבהו, שהמילים: "דיני ממונות" אינן כוללות בתוכן הודאות והלוואות.
נראה, שר' אבהו הבין, שהמשפט "דיני ממונות בשלושה" הוא ביטוי קדום², והמשנה מביאה אותו ומפרשת אותו, "דיני ממונות בשלושה" בהקשר זה מתייחס לגזלות וחבלות בלבד.

"שלא תנעול דלת בפני לווין"
מהי משמעות המיעוט במשנה? מדוע, לדעת ר' אבהו, אין לכלול בביטוי "דיני ממונות בשלושה" גם הודאות והלוואות?
שתיקתו של ר' אבהו כלפי השאלות שנשאל מלמדות שהתשובה להן היא במישור עליון, ודבריו צריכים להיות מובנים בהבנה פנימית.
הביטוי "דיני ממונות בשלושה" המדבר על דינים, אינו כולל הלוואות והודאות בצורה פשוטה, שכן הן באות מגמילות חסד, ולכן צריכות להעשות באווירה של חסד, ולא תחת שבט השררה של הדיינים. זהו עומק הענין "שלא תנעל דלת בפני לווין". רצון התורה הוא לפתוח דלת ולהרבות חסד מצד אל צד, והדין עניינו הגבלת החסד, ולכן כאן יש למעט את הדין: "דיני ממונות" בסתם אינו כולל הלואות שהם היפך הדין.
על כן אומר ר' אבהו ש"דיני ממונות בשלושה" אינו כולל הלוואה, משום נעילת דלת, שכן הדין הוא הגורם לנעילת דלת³.
כעת מובן רש"י. רש"י הקדים הלוואות להודאות, כיון שהלואות מבטאות יותר מהודאות את עניין החסד שמתמעט מן הדין, ולכן פותח רש"י בהן. המילים "שהן באין על גמילות חסדים", מלמדות אותנו על עניינה של ההלואה, ועל הסיבה שיש למעט הלוואות מהביטוי "דיני ממונות".

שיטת רבא
כתוצאה מהקושיות על ר' אבהו מסביר רבא את המשנה:
אי הכי תרתי קתני, דיני ממונות בשלשה הדיוטות, גזילות וחבלות בשלשה מומחין, ועוד שלשה שלשה למה לי, אלא אמר רבא תרתי קתני משום דרבי חנינא.
הביטוי "אי הכי" מלמד ששאלת הגמרא התעוררה מהמשפט האחרון שנאמר לפני כן⁴, כלומר מדברי ר' חנינא: "דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". ממשפט זה לומד רבא, שבמילים "דיני ממונות" כלולות גם הודאות והלוואות, שלא כדברי ר' אבהו, ולכן הוא מסביר את המשנה באופן זה, שדיני ממונות בשלושה פירושו הודאות והלוואות, שבשלושה הדיוטות, וגזלות וחבלות בשלושה מומחין.
נמצינו למדים, שלדעת ר' אבהו הדגש במילים "דיני ממונות בשלושה" הוא על המילה "דיני", המבטאת שעוסקים בדינים, ולכן ממעט הודאות והלוואות, ולרבא הדגש הוא במילה "ממונות", שאף הודאות והלוואות כלולות בה, ובא למעט איסורים ונפשות שאינם כלולים בממונות.

שיטת ר' אחא בריה דרב איקא – פסק הרמב"ם
מבחינת הסבר המשנה סובר ר' אחא כרבא, אלא שנחלקו בטעם הדין, מדוע בהודאות והלוואות די בשלושה הדיוטות ואין צורך במומחין:

רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות, אי אפשר דלית בהו חד דגמיר. אלא מעתה טעו לא ישלמו, כל שכן דנפישי יושבי קרנות. מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא, איכא בינייהו דאמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו בית דין חצוף, לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל.

רב אחא סובר שדי בשלושה הדיוטות כיון שמן התורה אף אחד כשר. הגמרא מחפשת הבדל בדין בין רבא לר' אחא, וההבדל הוא לגבי שנים שדנו, שלרב אחא דינם דין, ולרבא לא.
על פי פשט הגמרא, ההלכה ששנים שדנו דיניהם דין תלויה בכך שמדאורייתא חד נמי כשר. על פי הבנה זו קשה לשון הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב ה"י):

אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין.

כיצד פוסק הרמב"ם הן כרבא, ששנים שדנו אין דיניהם דין, והן כר' אחא שמן התורה אחד יכול לדון (עי' בכסף משנה ובלחם משנה שהעירו על עניין זה)?
בהמשך דבריו כותב הרמב"ם (שם הי"א):

אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין, ואף על פי שהוא מותר מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים, שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד.

ויש לתמוה, אם מצות חכמים היא שאין לדון יחידי, מדוע התירו ליחיד מומחה לדון?
נראה, שהרמב"ם הבין שישנו הבדל מהותי בין יחיד הדן ובין בית דין. מקור הדברים הוא בפסוק: "בצדק תשפוט עמיתך", שממנו למד רב אחא שיחיד דן. כך כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קע"ז):

מצוה קע"ז היא שנצטוו הדיינין להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם והוא אמרו ית' "בצדק תשפוט עמיתך", ובא הפירוש בספרא שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד את אומר לו קצר דבריך, וזו אחת מהכוונות שכולל עליהם הציווי הזה, ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין בעלי דינים, ובבאור אמרו אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", ויש בו עוד שראוי לדון את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במקומות מפוזרים מן התלמוד.

הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך הוא כללי, המצווה כל אדם לשפוט בצדק, והוא כולל ציוויים שונים לאנשים שונים: הדיינים נצטוו להשוות בין בעלי הדין. היודע דין תורה נצטוה לפסוק לפיו כשיבואו בעלי דין לפניו. כל אחד ואחד מישראל נצטוה לדון לכף זכות.
יחיד הדן דין תורה הרי זה כאשר באו בעלי הדין לפניו, שאז מחוייב לומר להם את דין התורה, אולם אין הוא נחשב כבית דין.
שלושה דיינים נחשבים בית דין, ומקור סמכותם במצוות מינוי הדיינים (עשה קע"ו). יחיד הדן אינו נחשב כבית דין, ומקור סמכותו הוא בכך ששני בעלי הדין באו לפניו שיאמר להם דין תורה.
שמואל שאמר "שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף" רואה בשנים גדר של בית דין, ולא של יחיד הדן, ועל כן לא הביאו הרמב"ם להלכה, שכן גדר בית דין הוא רק בשלושה דיינים, ויחיד הדן מקורו בעניין אחר, ואין הוא נחשב כבית דין.
התלמוד הבבלי מביא את מקורו של שמואל, ששנים נקראים כבית דין, מן הפסוק שהביא ר' אחא לכך שאחד יכול לדון: "בצדק תשפוט עמיתך", ומכאן שלבבלי אין חילוק מהותי בין סמכותו של יחיד הדן לבית דין. אולם, בירושלמי מצאנו שחילקו בכך, ונראה ששם מקורו של הרמב"ם (ברכות פ"ז ה"א):

ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם אבא בר ירמיה ג' חובה שנים רשות. אמרה רבי זעירא קומי רבי יסא אמר לו אני אין לי אלא משנה שלש שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהן דין אלא שהוא נקרא ב"ד חצוף. רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש תרויהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דינן דין.

הירושלמי לומד ממספר הדיינים למספר האנשים החייבים בזימון – הסובר ששנים שדנו דיניהן דין, סובר ששנים מזמנים, והסובר שאין דינן דין, סובר ששנים אינם מזמנים.
סברת הירושלמי היא, שבית דין מגדיר את האנשים שבו כיחידה אחת, ועל כן אם שנים רשאים לדון, ומוגדרים כיחידה אחת, נחשב הדבר שאכלו כאחד, ולכן גם מזמנים, כדעת שמואל. אולם ר' יוחנן סובר שכדי להגדיר קבוצה יש צורך בשלושה לפחות, ושנים אינם בגדר בית דין, אלא נחשבים כיחידים, ולכן אינם יכולים לזמן⁵.
על פי הירושלמי, מובן מדוע פסק הרמב"ם כר' יוחנן נגד שמואל, שהרי להלכה רק שלושה מגדירים יחידה אחת, ולא שנים.
לסיכום שיטת הרמב"ם: הרמב"ם פסק כר' אחא, שיחיד יכול לדון, אך אין זה מכח בית דין אלא מצוה נפרדת: "בצדק תשפוט עמיתך", שחלה ביחיד מומחה⁶. לגבי גדר בית דין, פסק הרמב"ם שלא כשמואל, אלא כר' יוחנן בירושלמי, שרק שלושה נחשבים כבית דין ולא כשנים.
הבבלי הביא בעניין אחד את ר' אחא ואת שמואל, כיון שלבבלי אין חילוק בין בית דין ליחיד הדן.

דיוקים בלשון רש"י
עניין נוסף שיש לעמוד עליו הוא שינויי לשון ברש"י.
בפירושו לשיטת ר' אבהו כתב רש"י: "… ולמעוטי הלואות והודאות שהן באין על גמילות חסדים…".
בפירושו לשיטת רבא כתב: "… והכי קאמר דיני ממונות, דהיינו הודאות והלואות בשלשה הדיוטות…".
ובפירושו לשיטת ר' אחא כתב: "מדאורייתא חד נמי כשר – בהודאה והלואה…".
על פי דברינו ניתן להבין שינויים אלה.
ר' אבהו מדגיש את עניין גמילות חסדים, שעל כן אין להכניס הלוואות בתוך "דיני ממונות", ועל כן פותח רש"י בהלוואות, שהן המבטאות עניין זה.
רבא מדגיש עניין הממון, שאף הודאות והלוואות חלק מ"דיני ממונות", ועל כן פתח רש"י בהודאות, שדין הודאת בעל דין קיים רק בממון ולא בקנס או באיסור וכדומה.
ר' אחא מדבר על דן יחידי, וכפי שאומר: "מדאורייתא חד נמי כשר", שזוהי לשון של דיעבד, ועל כן הבין רש"י שיחיד דן באקראי, ולא כחלק מסדר הדין, על כן כתב בלשון יחיד, המבטאת עניין האקראיות.

---

¹ בכמה מקומות מצאנו שרש"י הסביר כך את לשון המשנה, שבמה שאמרה כוונתה למעט מה שלא אמרה.
ברכות י"ג ע"א. כתבה המשנה: "בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב". וכתב רש"י: "מפני היראה – אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו, אבל מפני הכבוד לא", וכוונתו ש"מפני היראה", הנאמר לגבי אמצע הפרק, בא למעט "מפני הכבוד", שנאמר לגבי בין הפרקים.
שבת ל"ז ע"א. המשנה (ל"ו ע"ב) אומרת (לגבי כירה שהסיקוה): "בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן אפר", ודנה הגמרא האם "לשהות תנן", או "להחזיר תנן". וכתב רש"י "אי אמרת בשלמא להחזיר תנן – אבל לשהות משהין, אפילו בשאין גרופה…", כלומר שהאומר "להחזיר תנן", כוונתו שרק להחזיר המשנה אסרה, ובעצם באה המשנה להתיר שהיה באינה גרופה וקטומה, ולא רק לאסור חזרה.
קידושין ב' ע"א. כתבה המשנה: "היבמה נקנית בביאה…". וכתב רש"י: "בביאה – להיות כאשתו לכל דבר שאם בא לגרשה אחר כך אינה צריכה הימנו חליצה אלא גט, אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה…", וכוונתו כאילו כתוב במשנה "היבמה נקנית דווקא בביאה", בניגוד לאשה שנקנית בדרכים נוספות, ואף זה בחינת "מה הן קתני", מה הן קניני יבמה – ביאה, אבל כסף ושטר אין מועילים מן התורה.
אף בלשון הברייתא מצאנו שדייק כך רש"י, כגון ברכות ד' ע"ב. הגמרא מביאה ברייתא המתארת את הסייג שעשו חכמים שיקרא קריאת שמע של ערבית עד חצות, ובברייתא נכתב: "וקורא קריאת שמע ומתפלל". נאמר על כך בהמשך הגמרא: "אמר מר קורא קריאת שמע ומתפלל, מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית". וכתב רש"י: "מסייע ליה לרבי יוחנן – דאמר ערבית נמי קריאת שמע ואחר כך תפלה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ודלא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה ואחר כך קריאת שמע". הברייתא כתבה שדוקא יקרא אדם קריאת שמע ואחר כך יתפלל, כדי למעט דעה הסוברת שיש להתפלל קודם קריאת שמע.
ויש גם בלשון האמוראים שדברו בסגנון זה, כמו בכתובות ט' ע"א: "אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו". וכתב רש"י: "נאמן לאוסרה עליו – …לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן". ר' אלעזר מדגיש שנאמן רק לאוסרה עליו, ולא לדברים אחרים, וחידושו הוא, שלא יכול בדבריו להפסידה כתובתה.
מהדוגמאות שהבאנו עולה, שבדרך כלל ניתן לזהות סגנון זה על פי המילה "אבל" שרש"י משתמש בה כשרוצה לומר שהמשנה באה למעט, ולומר שמה שאמרה כוונתו להוציא ממה שלא אמרה.
² כך עולה מכמה מקורות. במכילתא (משפטים, מסכת נזיקין, ט"ו) נאמר: "'ונקרב בעל הבית אל האלהים' הרי אחד. 'עד האלהים יבא דבר שניהם' הרי שנים. 'אשר ירשיעון אלהים' הרי שלשה. מכאן אמרו 'דיני ממונות בשלשה' דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר הראשון תחלה נאמר, ואין דורשין תחלות. 'עד האלהים יבא דבר שניהם' הרי אחד. 'אשר ירשיעון אלהים' הרי שנים. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי שלשה. רבי אומר 'עד האלהים יבא דבר שניהם' בשנים הכתוב מדבר. אתה אומר כן או אינו אלא באחד כשהוא אומר 'אשר ירשיעון אלהים' אין כתיב כאן אלא 'אשר ירשען' הא בשנים הכתוב מדבר, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. מכאן אמרו 'דיני ממונות בשלשה'. ר' מאיר אומר בחמשה כדי שיגמר בשלשה". התנאים השונים מחפשים מקור למשפט ש"אמרו", בדורות לפניהם, "דיני ממונות בשלשה", ומכאן שזהו משפט קדום, שאין עליו עוררין. ועוד. שני פרקים במסכת סנהדרין (א' וג') פותחים בביטוי זה, "דיני ממונות בשלושה", אף שאין זה הכרחי בלשון שם (כפי שראינו משאלת הגמרא בתחילת פרק א'). נראה, שהמשנה מביאה בכל מקום משפט זה, ומפרשת אותו באופנים שונים. בפרק א' מפרשים מה הם דיני ממונות, כפי שמסביר ר' אבהו, ובפרק ג' מפרשים כיצד מרכיבים את ההרכב של שלושה דיינים (ואף פרק רביעי מביא ביטוי זה בתחילת הפרק כהבדל הראשון שבין דיני ממונות לדיני נפשות).
³ עי' תקו"ז כ', כ"א (ס"א ע"א): "דאיהי דין, ואיהו נעל, נעילת דלת". ודו"ק.
⁴ עי' ברכות ב' ע"א תוד"ה "אי הכי".
⁵ הבנה זו עולה מדיוק בלשון הירושלמי. בבבלי נאמר "אלא שנקראו בית דין חצוף", ואילו בירושלמי: "אלא שהוא נקרא בית דין חצוף". הבבלי הבין ששנים שדנו דיניהם דין מכך ש"חד נמי כשר", ולכן אינם נחשבים כבית דין, אלא כרבים, ולכן "נקראו", בלשון רבים. לפי הירושלמי שמואל בא לדון מדין בית דין, ואם כן שנים שדנו הם יחידה אחת, ועל כן "נקרא", בלשון יחיד.
ועוד. לשמואל אמרו בירושלמי: "דיניהן דין", ולר' יוחנן "אין דינן דן". שמואל מבין ששנים הם כבית דין, ויכולים לדון גם בגזלות וחבלות, ואם כן דנים בקביעות, על כן אמר "דיניהן", לשון רבים. לר' יוחנן אינם בית דין ויחיד הדן מן התורה זהו רק באקראי, כשבא לפניו דין, ועל כן "דינן", לשון יחיד.
⁶ אין חכמים יכולים לאסור דבר שבא בתורה במפורש להיתר, (ט"ז יו"ד סי קי"ז, חו"מ סי ב'), ולכן השאירו חכמים מצות יחיד הדן, אלא שצמצמו מצוה זו למומחה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *