דברים שרואים משם לא רואים מכאן
בין חטא העגל לחטא המרגלים
בחטא המרגלים, כבחטא העגל, מודיע הקב"ה למשה שבכוונתו לכלות את עם ישראל, ומציע לו להפוך לאביה של אומה חדשה, שתהיה נאמנה לה'. גם טענתו של משה כנגד הגזרה, דומה בשני המקומות, ועניינה תיאור של חילול ה' שינבע מהשמדת ישראל, חלילה. ובכל זאת, ניתן למצוא הבדלים בין שתי הפרשיות:
| חטא העגל (שמות ל"ב, ז-יד) | חטא המרגלים (במדבר י"ד, יא-כא) | |
| האיום על כילוי עם ישראל | וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: | וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: |
| תגובת משה | וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: | וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה |
| תשובת ה' | וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: | וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… |
1. בחטא העגל די ברור מראש שאין בכוונת ה' לכלות את ישראל. הוא אומר למשה: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", ובזאת הוא מזמין תפילה על הפרת הגזרה, מצד משה. בחטא המרגלים, לעומת זאת, טענת ה' היא שמאחורי ישראל רקורד "עשיר" של חטאים; התוכנית לכילוי העם, מוגדרת: "אכנו בדבר ואורישנו", וגם ההצעה למשה מדברת במפורש על יתרון שיהיה למשה על ישראל: "ואעשה אותך לעם גדול ועצום ממנו".
2. בתגובתו של משה בחטא העגל, הוא מדבר על כך שמצרים יראו את הוצאתם של ישראל מארצם כחסרת תוחלת, שכן עד מהרה ה' מכלה את עמו בהרים. משמע שכל העניין מראש לא היה רציני. כמו כן, משה מזכיר את השבועה לאבות. בחטא המרגלים מציג משה טענה שונה1:
ושמעו מצרים – ושמעו את אשר תהרגם:
כי העלית – כי משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכולת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם. וזה הוא ואמרו אל יושב הארץ הזאת – כמו על יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכולת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה:
והמתה את העם הזה כאיש אחד – פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו':
מבלתי יכלת וגו' – לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת:
הגויים שמעו על יחסי הקרבה המיוחדים בין ה' לישראל, על הנהגתם בעמוד אש וענן ועל השראת השכינה ביניהם, ופתאום ה' משמיד את עם ישראל – מה יבינו הגויים? הרי הם לא שמעו שישראל חטאו, ולא יטענו רק שה' לא התכוון באמת להוציא את ישראל ממצרים, כפי שטען משה בעגל. כאן חילול ה' הרבה יותר חמור: יאמרו שה' ראה שאינו מסוגל לעמוד בפני הכנענים, התחרט על כל המהלך של יציאת מצרים, ומחוסר ברירה השמיד את עמו!
כמו כן, משה לא מזכיר את השבועה לאבות, כמו בעגל. כנראה שכבר אי אפשר להסתמך על כך. משה כן מזכיר את מידות הרחמים של ה', ומבקש שה' ימשיך לשאת לעוון העם.
3. בעגל, נראה שה' ניחם לגמרי על הרעה שחשב לעשות לעמו. במרגלים, ה' סולח, אך אינו חוזר בו לגמרי מתוכניתו: במקום להשמיד את כל העם בבת אחת ולהשאיר רק את משה, הוא ישמיד את הדור של אנשי המלחמה בלבד, וגם תהליך זה יתפרס על פני ארבעים שנה.
עניין של פרספקטיבה
לכאורה נראה שבחטא המרגלים כבר אין שום נקודת זכות לעם ישראל, והטיעון היחיד שתופש הוא חילול ה', שיארע כתוצאה מהשמדתם המיידית והמוחלטת, חלילה.
ובכל זאת, בעומק העניין טמונה זכות גדולה לישראל. מדוע שמעו הגויים על עמוד האש והענן, ולא שמעו על חטאי ישראל? אותם עיתונאים שסיקרו את הופעת האש והענן במחנה ישראל, ישמחו לסקר את הבכיה הגדולה שפרצה במחנה ולדווח על כך שה' מאס בעמו! כמה פרשות שמתארות את מעשיהם של ישראל החל מיציאת מצרים ועד עתה, משרות אווירה של נחת וקורת רוח? מעט מאד! וכמה תיאורים של חטאים וכישלונות יש לאורך כל הדרך? בעיה בשביל אותם כתבים לשלוח עותק של כמה פרשות לארצות המוצא כדי להבין עם מי יש לנו עסק?
דומה שפרשת בלק יש בה לשפוך אור על פרשתנו. כאמור, התורה בכלל וחומש במדבר בפרט, מלאים בתיאור החטאים של ישראל. והנה באה פרשת בלק ומתארת עם מושלם שאין לראות בו עמל ואוון, עם שאין לא-לוקיו שום הקפדה עליו… איך אפשר להבין את זה? הרי פרשת בלק לא מספיקה להסתיים, התיאור מארמונו של מלך מואב חוזר לתאר את הנעשה בתוך המחנה, ושוב מסתבכים ישראל בחטא חמור! אז זה סתם "טריק" שה' עשה לבלעם, שיאלץ לומר שקרים לטובת עם ישראל?
נראה שהפתרון לשאלות אלו נעוץ בגורם הפרספקטיבה. כאשר נמצאים בתוך מחנה ישראל והמדד להערכת התנהגותם של ישראל הנו ההצמדות המוחלטת לדבר ה', אזי כל סטייה נבחנת כעזיבת ה', והעונש לא מאחר לבוא. אבל מנקודת מבטו של הגוי שרואה את הדברים, הוא לא מבין על מה המהומה: יושב הגוי שקוע עד צוואר בעבודת האלילים שלו מלאת הזימה, היצרים ושפיכות הדמים, ופשוט לא מצליח להבין מה עושים עניין מפעם אחת שעבדו את ה' דרך עגל זהב!
שרוע הגוי על מיטת שן, זולל וסובא, מקיא כדי שיוכל למלא את כריסו פעם נוספת, וצוחק על היהודים שעד שפעם אחת נתנו להם לעשות "על האש", אמרו להם לעשות את זה בחיפזון, כשהם מוכנים לתזוזה, וכשכבר יצאו ממצרים נשארו רק עם כמה מצות ביד. וכאשר הם רוצים בסך הכל לטעום קצת בשר, המנהיג שלהם מבקש להתפטר ופורצת בם מגיפה כשאוכלים את השליו שקיבלו…
וגם את חטא המרגלים שבעטיו כמעט נשבר הכל, לא בדיוק מבין הגוי. מה, זה לא טבעי לפחד? למה יש לצפות מעם נורמאלי ששומע על ענקים וערים בצורות שהוא אמור להכניע בלי כוח צבאי מאומן ומצויד?
המבט על עם ישראל מן הצד, מגלה תמונה של חברה שחיה באופן מוסרי ומאמינה בא-ל אחד, דבר שלא היה לו אח ורע בתולדות האנושות, והולכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה. "אז יאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות עם אלה! – הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים". ועל משקל זה נאמר: "אז יאמרו בגויים, הגדיל לעשות עם ה' אלה – אכן, הגדלנו לעשות, היינו שמחים"!
בלעם לא שיקר, ומשה, שדיבר על מה שיאמרו הגויים, לא טייח. המבט הכללי על עם ישראל מביא אותנו לראות את עם ישראל שתחת מעטה החטאים, וזה עם ישראל באמת.
כי לכל העם – בשגגה
דבר זה חוזר לקראת סוף הפרשה, באחת הפרשיות ההלכתיות שמשובצות בה2:
וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת: וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם: וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה:
במה מדובר? כיצד יתכן מצב שבו עם ישראל שוגג בכל מצוות ה', ואין אף אחד שיזכור ויזכיר את אותן מצוות?
אומר רמב"ן:
והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר, כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל, שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני, אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו'. או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני…
ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פירשתי (בתחלת הספר). ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד), להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות. והנה באה הפרשה, להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם, וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט):
האם טענה ש"כבר עבר זמן התורה" נחשבת שוגג?!
נראה שיש להבחין בין הפרט לכלל. כאשר הפרט אומר שהתורה לא מחייבת היום, דבר זה יכול להחשב מזיד. אך כאשר כל הציבור חושב כך, כבר אי אפשר לדונם כמזידים, כי על הכלל פועלים כוחות שלא תמיד נתונים לשליטתו ולבחירתו האישית. יתרה מזאת: הכלל תמיד נשאר טוב, כי החיבור בינו לבין הקב"ה נצחי, גם כשאין הדבר נראה כלפי חוץ.
בפתחו של יום כיפור, בתפילת "כל נדרי" אנו מכריזים על ההיתר להתפלל עם העבריינים. תמיד תמהתי, מי זה "אנחנו", ומי הם "העבריינים". בהתחלה חשבתי ש"אנחנו", זה אנחנו. וה"עבריינים" הם אלו שנכנסים בביישנות אל אחורי בית הכנסת וכיפה מקומטת של המועצה הדתית לראשם… אבל כשעיינתי יותר בתפילה זו הבנתי שכולנו הם "אנחנו" וכולנו ה"עבריינים". בערב יום כיפור, מישהו יכול להכריז בעזות פנים שאינו עבריין?! הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם העבריינות שלנו, היא להיכנס תחת המחסה של הכלל, לא לדחות אדם מן הציבור בטענה שאינו ראוי, ואז ניתן לומר: "ונסלח לכל עדת ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם – בשגגה"!
כאשר אנחנו ניצבים בדרגה של "כל העם", דהיינו, ככלל, אזי זדונותינו נחשבות שגגה, ועל שגגה – ניתן לסלוח.
* * *
פרשת שלח לך וודאי מעוררת כל אחד מאתנו לחשוב על התקופה שאנו מצויים בה. כאז כן היום צורבת תחושת ההחמצה שמלווה את הכניסה לארץ. שוב אנו דוחים בשתי ידים את המתנה שנתן לנו הקב"ה. ובכל זאת, תחושתי היתה שבניגוד למה שאולי מתבקש, לעסוק בחטא המרגלים, יש מקום ללבן ולחשוף את זכויותיהם של ישראל, ואף ה' מצדו, ידבר אך טוב על ישראל.
1 רש"י במדבר י"ד, יג-טז.
2 ט"ו, כב-כו.