פרשה א – פסקה ל
שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל ניתן להידרש.
'אין זכרון לראשונים', אמר ר' אחא 'אין זכרון לראשונים' – זה דור המבול, 'וגם לאחרונים' – אלו הסדומיים, ועל מי נאמר 'עם שיהיו לאחרונה', אלו ישראל, שנאמר: 'לאחרונה יסעו לדגליהם'. ר' יודן בשם ר' שמעון בן שקפא אמר 'אין זכרון לראשונים' – אלו המצריים, 'וגם לאחרונים' – אלו העמלקים, ועל מי נאמר למחות את זכר עמלק – לישראל, שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק'. כמה נסים נעשו לישראל משיצאו ממצרים ועד שלא יצאו ישראל ממצרים, עליהם הוא אומר: 'אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו', ולמי אני נותן זכרון, לנסים של עולם הבא, דכתיב: 'ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים', אלא 'כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מכל הארצות וגו". כמה נביאים עמדו להם לישראל ולא נתפרשו שמותן, אבל לעתיד לבא הקב"ה בא ומביאן עמו, היינו דכתיב: 'ובא ה' אלהי כל קדשים עמך'. אמר ר' זירא כמה חסידים ובני תורה היו ראויין לימנות כגון יהודה בן ר' חזקיה, עליהם הוא אומר: 'וגם לאחרונים', אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד להמנות לו חבורה של צדיקים משלו ומושיבן אצלו בישיבה גדולה, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' ונגד זקניו כבוד', ונגד מלאכיו, ונגד גדודיו, ונגד כהניו לא נאמר, אלא 'ונגד זקניו כבוד'. אמר ר' אבין בשם ר' שמעון בן יוחאי עתיד הקב"ה לישב כבגורן וצדיקים יושבין לפניו, כההוא דכתיב ביהושפט, שנאמר: 'ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה וגו' יושבין בגורן וגו", וכי בגורן היו יושבין, אלא כדתנן סנהדרין עשויה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ואמר שלמה אנא חמיתיה מצמצם ביניהם, הדא הוא דכתיב: 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ'. ר' ברכיה ור' חלבו ועולא ביראה ור' ביבי ור' אלעזר בשם ר' חנינא אומר עתיד הקב"ה לעשות ראש מחולה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר: 'שיתו לבכם לחילה', לחולה כתיב, לחולה שהן חלין לפניו כעלמות ומראין עליו באצבע ואומרים: 'כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות', 'עלמות' – בזריזות. 'עלמות' – כאילין עולמתא, היך מה דאת אמר 'עלמות תופפות'. 'עלמות' – תרגם עקילס ענתה נסיע, 'עלמות' – בשני עולמות, ינהגנו בעולם הזה וינהגנו בעולם הבא.
פירוש המדרש
"אין זכרון לראשונים וגם לאחרֹנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרֹנה". כוונת הפסוק היא, שהראשונים והאחרונים לא יזכרו יחד עם מי שיהיה לאחרונה. רק מי שיהיה לאחרונה הוא יזכר, ולא הראשונים והאחרונים. המדרש דורש עניין זה בכמה פנים. אמר ר' אחא "אין זכרון לראשונים", זה דור המבול, "וגם לאחרונים", אלו הסדומיים, ועל מי נאמר "עם שיהיו לאחרונה" – אלו ישראל, שנאמר (במדבר ב', ל"א): "לאחרונה יסעו לדגליהם", דור המבול וסדום נמחו מן העולם ואינם נזכרים, וישראל, עליהם נאמר "לאחרונה", הם נזכרים לנצח. ר' יודן בשם ר' שמעון בן שקפא אמר "אין זכרון לראשונים", אלו המצריים, "וגם לאחרונים", אלו העמלקים, ועל מי נאמר "למחות את זכר עמלק" – לישראל, שנאמר (דברים כ"ה, י"ט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". ישראל הם יהיו "באחרונה", והם ימחו את זכר עמלק. כמה נסים נעשו לישראל משיצאו ממצרים, ועד שלא יצאו ישראל ממצרים – כגון עשרת המכות וכדומה, עליהם הוא אומר: "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו", ולמי אני נותן זכרון, לנסים של עולם הבא, דכתיב (ירמיה כ"ג, ז'-ח'): "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים", אלא "כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם" – שניסי הגאולה העתידה הם אלו שיזכרו, וניסי יציאת מצרים ישכחו מפניהם. כמה נביאים עמדו להם לישראל בכל הדורות, ולא נתפרשו שמותן – "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים" (מגילה י"ד ע"א), ורק מי שנבואתו נצרכה לדורות נזכר שמו במקרא, אבל לעתיד לבא הקב"ה בא ומביאן עמו – מביא את כל הנביאים עמו, וזכרונם יעלה לעתיד לבוא "עם שיהיו לאחרונה" – עם אנשי דור אחרון, היינו דכתיב (זכריה י"ד, ה'): "ובא ה' אלהי כל קדשים עמך" – שכשיבוא ה' ויתגלה לעתיד לבוא, כל הקדושים – הנביאים – יבואו עמו. אמר ר' זירא כמה חסידים ובני תורה היו ראויין לימנות – להתמנות לדיינים וראשי ישיבה, ולא זכו לכך, מסיבות שונות, כגון יהודה בן ר' חזקיה, שהיה חכם בדורו ולא התמנה בישיבה1, עליהם הוא אומר "וגם לאחרונים שיהיו", כשם שיש מהנביאים הראשונים שלא נזכרו, ועליהם נאמר "אין זכרון לראשונים", כך מהחכמים בדורות שאחריהם יש שאין להם זכרון, ועליהם נאמר: "וגם לאחרונים שיהיו", אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד להמנות לו חבורה של צדיקים משלו ומושיבן אצלו בישיבה גדולה, ואז יעלה זכרונם של כל החכמים לפניו, שנאמר (ישעיה כ"ד, כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד", "ונגד מלאכיו", "ונגד גדודיו", "ונגד כהניו" לא נאמר עליהם שיזכו לכבוד, אלא "ונגד זקניו כבוד", שהזקנים – תלמידי החכמים, יזכו לכבוד מידי הקב"ה לעתיד לבוא. אמר ר' אבין בשם ר' שמעון בן יוחאי, עתיד הקב"ה לישב כבגורן וצדיקים יושבין לפניו, כההוא דכתיב ביהושפט – כאותו פסוק שנאמר לגבי יהושפט מלך יהודה, שנאמר (דברי הימים ב' י"ח, ט'): "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלֻבשים בגדים ויֹשבים בגֹרן פתח שער שֹמרון וכל הנביאים מתנבאים לפניהם", וכי בגורן היו יושבין, אלא כדתנן – כמו ששנינו במשנה (סנהדרין פ"ד מ"ג): "סנהדרין עשויה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה", כך יושבים הצדיקים לפני הקב"ה, וכולם רואים זה את זה. ואמר שלמה המלך במשליו: אנא חמיתיה מצמצם ביניהם – אני ראיתיו שצמצם שכינתו וישב ביניהם, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (משלי ל"א, כ"ג): "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", והרי פרק זה הוא משל לכנסת ישראל2, ו"בעלה" הוא הקב"ה, הרי שהקב"ה נודע, כביכול, כשהוא יושב עם הזקנים – החכמים והצדיקים. ר' ברכיה ור' חלבו ועולא ביראה ור' ביבי ור' אלעזר בשם ר' חנינא אומר, עתיד הקב"ה לעשות ראש מחולה – מעגל – לצדיקים לעתיד לבא, והקב"ה כביכול במרכז, שנאמר (תהלים מ"ח, י"ד): "שיתו לבכם לחילה", "לחולה" כתיב, ופירוש "לחולה" – לשון מחול, שהן חלין לפניו כעלמות ומראין עליו באצבע ואומרים (שם, ט"ו): "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות", ודורשים: "על מות" לשון "עלמות" – בזריזות. דרשה נוספת: "עלמות" – כאילין עולמתא – כאותן עלמות, היך מה דאת אמר – כנאמר (תהילים ס"ח, כ"ו): "קדמו שרים אחר נֹגנים בתוך עלמות תופפות". דרשה נוספת: "עלמות", תרגם עקילס ענתה נסיע – ובמקום אחר מובא (שיר השירים רבה פרשה א', פסוק ג', ג', ועוד): "אתניסאה", שהוא, ביוונית, עולם שאין בו מות. דרשה נוספת: "עלמות" – בשני עולמות, ינהגנו בעולם הזה וינהגנו בעולם הבא.
נושאי השיעור: א. הדורות הראשונים שייכים לקלקולו של עולם, וישראל – לתיקונו. ב. המתנגדים לישראל קשורים אל הרע, ועל כן אינם נזכרים. ג. העולם נברא לעבודת האדם, ועל כן הנס איננו נזכר לעתיד לבוא. ד. המוסר נפשו על התורה איננו נזכר בשמו, אך לעתיד לבוא יתוקן הדבר. ה. מי שאינו מתמנה לתפקיד בעולם הזה מפני מורכבות המציאות – יזכה לכך לעתיד לבוא. ו. מסירות נפש על התורה הופכת את דברי התורה לכלליים, ועל כן אינו נזכר בשמו.
המדרש מביא כמה דרשות על הפסוק, כשבכולן מעמידים חז"ל דברים שאינם נזכרים מול דברים שעתידים להיזכר.
א. "אמר ר' אחא 'אין זכרון לראשונים' – זה דור המבול, 'וגם לאחרונים'- אלו הסדומיים, ועל מי נאמר 'עם שיהיו לאחרונה', אלו ישראל, שנאמר: 'לאחרונה יסעו לדגליהם'".
בדרשה זו בולט החיסרון של דור הפלגה, המוזכר בדרך כלל יחד עם דור המבול וחטא סדום כחטאים המבטאים את הידרדרות העולם בראשיתו, ועל כן נראה שאף דור הפלגה קשור לעניין.
יתכן שבלשון הפסוק: "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו" רמוז עניין נוסף – בין הראשון לאחרון מופיע האמצעי, ועל כן במדרש, בין דור המבול לאנשי סדום רמוז הדור האמצעי – דור הפלגה, השייך לעניין3.
"'עם שיהיו לאחרונה' – אלו ישראל, שנאמר 'לאחרונה יסעו לדגליהם'". דרשה זו תמוהה. הפסוק בשלמותו הוא4: "כל הפקודים למחנה דן מאת אלף ושבעה וחמשים אלף ושש מאות לאחרֹנה יסעו לדגליהם". הכיצד פסוק זה, שנאמר על מחנה דן בעת הליכת בני ישראל במדבר, נדרש על עם ישראל כולו, שהוא הרמוז בפסוק: "עם שיהיו לאחרונה"?
עיון בפסוק בתורה מלמד, כי המילה "לאחרֹנה" חריגה בפסוק. ראשית – מילה זו מופיעה פעמיים בלבד בכל התנ"ך – בפסוק זה בבמדבר ובקהלת בפסוקנו5. מסורת בידינו כי דבר זה מלמד על קשר בין שני המקומות בהם מופיעה המילה. כאשר מילה מופיעה פעמיים בלבד, הרי זה מעין גזרה שוה, שמקומות אלה קשורים זה לזה, ויש לדרוש מילה זו6.
הערה נוספת – פסוק זה חורג ממבנה הפרק:
ט. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ.
טז. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ.
כד. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ.
לא. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם.
אין כתוב "רביעים יסעו", כהמשך ל"ראשונה", שנים" "שלִשים", אלא "לאחרֹנה". מהו ההבדל בין "רביעים" ובין "לאחרֹנה"? "רביעים" הוא ציון המספר בלבד, וניתן לחשוב כי ציון הסדר הוא טכני. "לאחרנה" מלמד על ענין מהותי הרמוז במילה זו.
הבחינה הרמוזה במילה "לאחרֹנה", וכן בביטוי נוסף שנאמר על מחנה דן7: "מאסף לכל המחנות", היא בחינת המלכות, המידה האחרונה, הכוללת את כל מה שמעליה. הדבר האחרון בא בסוף, לאחר כל הדברים הקודמים, כדי לכלול את כל הדברים הקודמים לו.
על כן דרשו – "אלו ישראל". שכן הביטוי "לאחרונה" הוא ביטוי ששייך לישראל – בחינת כנסת ישראל, היא בחינת המלכות. הרב קוק זצ"ל מבאר את משמעות העניין8:
כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההסתוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, וממילא הכח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ואלהיך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא.
כנסת ישראל כוללת בתוכה את ההויה כולה, ויש בה תמצית מחייה, מההסטוריה ומהתנועות הקיימות בעולם. זוהי המשמעות הגנוזה במילה "לאחרֹנה", הנדרשת על כנסת ישראל כולה.
מתוך הבנת פרטי הדרשה, ניתן להבין את משמעות הדרשה בכללה9.
החל מחטאו של אדם הראשון החלה האנושות להידרדר. ירידה אחר ירידה ירד העולם. אנשי דור המבול חטאו בהשחתה מוסרית של העולם כולו. דור הפלגה חטא במרידה בקב"ה. אנשי סדום, שהיו לאחר החלוקה לשבעים אומות, מבטאים במעשיהם את הקלקול החברתי הלאומי, שהופיע אצלם בעצמה רבה10.
"ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל – עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו"11. באברהם אבינו, בונה האומה הישראלית, התחיל תהליך התיקון של העולם.
התיקון מוטל על כנסת ישראל, "תמצית ההויה". על כן כנסת ישראל נשארת ונזכרת לעתיד, שכן היא הפועלת לתיקון העולם ולעתידו.
"אין זכרון" – לדורות השייכים לשבירה ולקלקול, ורק כנסת ישראל "שיהיו לאחרונה", האומה המתקנת את כל הקלקולים – לה יש זכרון.
ב. "ר' יודן בשם ר' שמעון בן שקפא אמר 'אין זכרון לראשונים' – אלו המצריים, 'וגם לאחרונים' – אלו העמלקים, ועל מי נאמר למחות את זכר עמלק לישראל, שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק'".
דרשה זו עוסקת בעניין נוסף: אומות הנלחמות בישראל. מצרים ועמלק נלחמו בישראל בראשית דרכם, והם מבטאים את האומות המתנגדות לישראל. אומות אלו נמחו מן הועלם.
"אין זכרון לראשונים" – אלו המצריים. מחייתם היתה על-ידי הקב"ה, כנאמר12: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". הראשית היא לעולם אלוקית, ועל כן האומה הראשונה שהתנגדה לישראל נמחתה על ידי הקב"ה. בהמשך, מוטלת המצוה על ישראל: "תמחה את זכר עמלק". הראשית היא אלוקית, וההמשך נעשה בידי אדם.
במשמעות העניין נראה, שהמדרש מלמדנו שאומה המתנגדת לישראל – הרי היא ביטוי לכח הרע בעולם. נשמת כנסת ישראל היא הטוב המוחלט13, ומי שמתנגד לה – הוא כח הרע. על כן "אין זכרון" למתנגדים לישראל, שכן כוחות הרע כלים מן העולם, מתוך שאינם שייכים לבניינו ולתיקונו.
"לאחרֹנה" – אלו ישראל, המבטאים בחייהם את הטוב העולמי, ועל כן יישארו ויזכרו בעתיד.
ג. "כמה נסים נעשו לישראל משיצאו ממצרים ועד שלא יצאו ישראל ממצרים, עליהם הוא אומר: 'אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו', ולמי אני נותן זכרון, לנסים של עולם הבא, דכתיב: 'ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים', אלא 'כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מכל הארצות וגו"".
הפסוק המובא במדרש: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם", הוא פסוק מופלא ביותר שיש להעמיק בו.
כבר הזכרנו14 את דברי המהר"ץ חיות המבארים את הגמרא בברכות15:
תניא אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר: 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם', אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.
ומבאר המהר"ץ חיות, כיצד "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים"?! איזה נס יכול להיות כה גדול, עד כי הוא "מעמיד בצל" את ניסי יציאת מצרים?!
תשובתו המופלאה של המהר"ץ חיות היא, שנס קיבוץ גלויות גדול יותר מניסי יציאת מצרים16:
והנה ביציאת עבדים לחפשי ואחר כך שנעשים לעם עצום, יצטרך כאן לשני עניינים גדולים. האחד, עיקר הפדות מבית עבדים לעלות מן הארץ אשר עינו אותם בפרך ימים רבים הרבה ונעשו עבדי עולם אצלם… ועוד, אף משישיגו מגמתם, הנה צריכים לבקש להם מקום מנוח ולהשים להם מושל אחד ינהגם כדי שיהיו לעם אחד… ואולם נודע כי אי אפשר שיושלם קיבוץ עם אחד רק בהיות אישי האומה אשר הסכימו להיות לעם אחד שוים בלשונותיהם בנימוסיהם בתהלוכותיהם ובמזגיהם ובדרכי המדות כאשר נודע בנסיון…ועתה אם רוצים להעשות עם ואומה מאישים נפרדים אשר גרו במדינות שונות ובין לאומים רבים, הנה אין אפשרות בטבע להשלים קבוצם להיות לעם אחד, כיון שאברי החברה נפרדים זה מזה בתכלית הריחוק, וכמעט בלתי אפשרי לפי טבע הדבר לעשות מהם חברה ואומה אחת.
והנה בהיות ישראל במצרים, היו כל ישראל הנמצאים אז כולם במקום אחד ושפה אחת להם ולא נבדלו בנימוסיהם, וכיון שהיה ה' בעזרם והוציאם ביד חזקה מתחת סבלות מצרים שוב היה הנקל לעשות מהם אומה אחת כיון שגם בהיותם בארץ מצרים היו אז לעם אחד ושכנו במקום אחד ולא נמצא אז איש מישראל שיגור במקום אחר, וכל אישי האומה היה להם התכונה הנצרכת לקבוץ עם אחד, לא כן בשעת העליה מבבל שם נשתנה הנס באיכותו, כי חוץ מזה שהורשו כולם בדבר המלך כורש לעלות לירושלים, הנה היה אז עם ישראל נפזרים בין עמים ולאומים שונים אלה מצפון ואלה ממצרים וארץ יון וספרד וצרפת והודו ופרס שאר המדינות אשר גרו שמה ישראל והיו נבדלים זה מזה בלשוניהם בנימוסיהם, ולולי ה' בעוזרם לא היה אפשר בחוק הטבע שתושלם קבוצם להיות לעם אחד, אף אחר ששלח אותם המלך כורש חופשי, כי בעצמם מצד פירוד אבריהם היו חסרים מהשלימות אשר צריכה אומה אחת שתתקיים אצלה קבוץ החברה על זמן רב, ואם כן היה כאן שני ניסים נגלים האחת עלייתם מארץ בבל ונתן ה' בלב כורש שינהלם על מי מנוחות, והנס היותר גדול איך היה אפשרות בקיומם להשלים האישים והאברים הנפרדים…
קיבוץ אנשים נפרדים, מגלויות שונות, תרבויות שונות ומסורת שונה לעם אחד – זהו נס קיבוץ גלויות, והוא גדול יותר מיציאת מצרים, שבה היה עם ישראל כולו במקום אחד, ועבר יחד לארץ ישראל. כור ההיתוך של קיבוץ גלויות – לא היה ביציאת מצרים17.
יש להעמיק בדבר. מהו ההבדל המהותי בין ניסים ראשונים לניסים אחרונים, המוביל לכך שניסים ראשונים לא יזכרו? מדוע לא תיזכר יציאת מצרים לעתיד לבא?
בריאת העולם נועדה כדי שהאדם יקנה את מעלתו ומדרגתו תוך עבודה ועמל. דברים שמקבל האדם ללא עמל, כמתנה מן שמים – אין להם קיום. הניסים הגדולים של יציאת מצרים לא באו מתוך מדרגתו של עם ישראל, אלא היו בהשפעה אלוקית עליונה, מלמעלה למטה, בלא שהיה עם ישראל ראוי למדרגה זו מצד עצמו. על כן אלו היו ניסים חיצוניים, שאינם חלק מבניינו הנצחי של עם ישראל מכח עבודתו ומעשיו.
ניסים אלו, החורגים מגדר הטבע, לא יזכרו, שכן רק לדברים השייכים למדרגתם הטבעית של ישראל – יש קיום נצחי.
הניסים שלעתיד לבא אינם חורגים מן הטבע. אין הם באים מלמעלה למטה בלא עבודה ועמל מצידם של ישראל.
נס קיבוץ גלויות הוא נס המתרחש בגדרי הטבע. אדם החי בתקופה זו איננו חש כי הוא חי בתוך נס. הן הכל נעשה מכוחנו ועל ידינו – העליה לארץ, קליטתה וחיזוקה נעשים בידי בשר ודם, ועל כן אנו עלולים לדמות לעצמנו כי כלל אין זה נס.
מן המדרש ומביאורו של המהר"ץ חיות אנו למדים, כי זהו נס גדול ביותר, וגדולתו היא שאין הוא חורג מן הטבע.
עבודת הקודש של כל הדורות רוממה את הטבע למדרגה כזו, כי הטבע הוא עצמו הנס היותר גדול.
הניסים שלעתיד לבוא – להם יש זכרון, שכן הם נעשים על ידי ישראל, בעמלם ובעבודתם, ועל כן יש להם קיום ועמידה.
הניסים הראשונים הם שפע אלוקי היורד לעולם בחסד ה', אך מתוך שהוא בא מלמעלה, בלא שהאדם עמל לשפע זה – הוא איננו שייך אל העולם ואין לו קיום. רק לדברים הנעשים בידי האדם יש קיום והם נזכרים לעתיד לבוא.
זהו עומק דברי חז"ל18:
דלמא (מעשה), רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא 'כי אשב בחושך ה' אור לי'. כך בתחילה 'ומרדכי יושב בשער המלך', ואחר כך 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס', ואחר כך 'וישב מרדכי אל שער המלך', ואחר כך 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות', ואחר כך 'ליהודים היתה אורה ושמחה'.
הגאולה היא קמעא קמעא, כיון שהיא נעשית מלמטה, על ידי ישראל, ובהתאמה לכלי הקיבול האנושיים. השפע האלוקי של הגאולה חל על מעשי האדם, ועל כן אין זה נעשה בבת אחת אלא בהתקדמות איטית, שלב אחרי שלב. משום כך עתידה הגאולה להתקיים ולהיזכר, מתוך שהיא קניין עצמי של ישראל וחלק מהווייתם.
זו דרכו של עולם, וזו מטרת בריאתו – שיעמול האדם ויזכה בעמלו להנות מן השכר המגיע לו, ולא כמתנה המביישת את מקבלה.
ד. "כמה נביאים עמדו להם לישראל ולא נתפרשו שמותן, אבל לעתיד לבא הקב"ה בא ומביאן עמו, היינו דכתיב: 'ובא ה' אלהי כל קדשים עמך'".
בעולם הזה אין מפרשים את שמותם של הנביאים, ולעתיד לבוא יתפשרו שמותם. מהי משמעות הדבר?
נראה, שיש לקשור את המדרש לדברי הגמרא, משמו של דוד המלך19:
אמר, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.
בכמה פנים נתבארו דברי הגמרא. בספר מי השילוח20 כתב:
והענין בזה כדאיתא בגמ' כל המוסר נפשו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, ונראה שמזה המעשה לא יגיע להאדם שום הנאה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא… ובשלימות האדם צריך להמצא גם הכח הזה שיוכל למסור נפשו למות אף שלא יגיע לו הנאה אף לעולם הבא… והיא שלעתיד יחזור הש"י לכל מי שהפסיד במסירות נפשו על דברי תורה.
המוסר עצמו על דברי תורה מקריב ומוכן להפסיד למען התורה – את העולם הזה ואף את העולם הבא. מסירות הנפש כוללת גם את העולם הבא וגם את העתיד, ונכלל בה אף העניין שאין מזכירים זאת משמו. זוהי התוצאה של מסירות נפשו.
אולם, דבר זה עתיד להיתקן. לעתיד לבוא, בתיקונו השלם של העולם, יש חלק למי שמסר נפשו על דברי התורה. אף כי אין לו הנאה מכך, בעולם הזה ובעולם הבא, יש משמעות למעשיו, והיא באה לביטוי בהזכרת שמו לעתיד לבוא.
ביאור נוסף בעניין מובא בשם ר' צדוק21:
אך הענין על פי מה ששמעתי מרה"ק זצוקללה"ה על מה שאמרו 'לא אבה דוד לשתותם' דלא אמרינהו משמייהו כו', כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו כו', 'ויסך אותם לה" דאמרינהו משמא דגמרא. ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות על דברי תורה, והלא אמרו (ברכות סג ע"ב) שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, והיינו מסירת נפש בפועל מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נז סע"ב) על פסוק 'כי עליך הורגנו כל היום' עיין שם, שמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פקוח נפש. ואמר שאין זה לעונש רק כיוון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני.
העובדה שאין אומרים דבר הלכה משמו איננה עונש, שכן מסירות נפש על התורה היא דבר חיובי וראוי, ואין להיענש על כך. העניין הוא, כי מסירות הנפש מוציאה את דברי התורה מרשותו של האדם הפרטי, ומקשרת אותם אל שורש הנשמות. אין זה נחשב כדבר תורה שנאמר על ידי אותו אדם, אלא כהלכה למשה מסיני. דבריו הפכו לתורה, "דבר ה' ממש", ועל כן אין שמו נזכר עליהם.
לעתיד לבוא, ישובו ויזכרו בשמותם, שכן לעתיד לבוא יתגלה כי אין סתירה בין הכלל העליון, שורש הנשמות, לאדם הפרטי ולנשמתו הפרטית. הזכרת שמו של היחיד על דברי התורה אינה סותרת לכך שהם תורה כללית, כהלכה למשה מסיני. זהו הגילוי שיתגלה לעתיד לבוא, ועל כן "הקב"ה בא ומביאן עמו", ומגלה את קישורו של היחיד אל הכלל העליון.
ה. "אמר ר' זירא כמה חסידים ובני תורה היו ראויין לימנות כגון יהודה בן ר' חזקיה, עליהם הוא אומר: 'וגם לאחרונים', אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד להמנות לו חבורה של צדיקים משלו ומושיבן אצלו בישיבה גדולה".
הרבה חסידים ובני תורה היו ראויים להימנות – כדיינים, ראשי ישיבה וכדומה. אף על פי כן לא נתמנו. מדוע? הכיצד מי שראוי לדבר אינו זוכה לו?
המציאות המעשית של העולם הזה מורכבת ומוגבלת. מינויו של אדם לתפקיד בפועל תלוי בדברים רבים, התלויים בזמן המתאים, במקום המתאים, באנשים נוספים הראויים לתפקיד וכדומה. על כן יתכן שאדם הראוי מצד עצמו לתפקיד מסויים – לא יזכה לו בפועל, שכן המציאות מורכבת ומסובכת.
אולם, התאמתו של אדם למינוי אינה נשכחת ונעלמת. העובדה שלא נתמנה בפועל איננה גורעת מהתאמתו מצד עצמו לתפקיד. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שלעתיד לבוא, עת תתוקן המציאות ותתעלה מעל לסיבוכיה, יתוקן הדבר, ויזכו אותם צדיקים להימנות בישיבה עם הקב"ה. עבודתו של האדם אינה נעלמת ונשכחת, ואף אם לא נתגלה הדבר בפועל בעולם הזה, מפאת מגבלותיה של המציאות המעשית, הרי שלעתיד לבוא יתוקן הדבר, ומי שהיה ראוי בכח – יזכה לכך גם בפועל.
2 כך מובא בפסיקתא רבתי פרשה ל"ה: "עליהם אמר שלמה ומשבח את כנסת ישראל, ואומר 'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה', אין הכתוב מדבר אלא כנגד ישראל". אמנם יש שדרשוהו בעניין אחר, כגון על שרה אמנו ועל התורה (עי' ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס"ד).
3 יתכן לומר, שהמדרש מזכיר את מי שאין לו זכרון – שנמחה מן העולם, ודור הפלגה לא נמחו מן העולם, ועל כן אינם מוזכרים במדרש.
4 במדבר ב', ל"א.
5 עי' במסורה ובבעל הטורים לפסוק בבמדבר.
6 במקומות רבים דורש בעל הטורים בכיוון זה, כאשר המסורה מציינת כי למילה מסוימת יש הופעות בודדות בתנ"ך.
7 במדבר י', כ"ה.
8 אורות ישראל א', א'.
9 ועי' בדרך ה' ח"ב פ"ד, בביאור העניין.
10 עי' בשיחה לפרשת "וירא" ה'תשס"ג, המופיעה באתר, על ענינה של סדום.
11 רמב"ם הל' עבודת כוכבים פ"א ה"ג.
12 שמות י"ד, י"ד.
13 אורות ישראל א', ד'.
14 לעיל, "מה שהיה הוא שיהיה", א'.
15 ברכות י"ב ע"ב.
16 כל כתבי מהר"ץ חיות ח"א עמ' ע"ד, בהג"ה.
17 דברי המהר"ץ חיות נותנים מבט נכון לתקופה בה אנו חיים. על אף הקשיים הרבים שאנו עוברים – עלינו לזכור כי אנו חיים בתקופה גדולה, אשר הדברים שקורים בה "כמעט בלתי אפשר לפי הטבע" שיקרו. גודלה של התקופה דורש מאיתנו גדלות נפש מיוחדת. הזכות שנפלה בחלקנו – לחיות בתקופה נפלאה זו, טומנת בקרבה חובה גדולה – להיות ראויים לזכות זו, ולחיות את חיינו לאור התקופה בה אנו שרויים.
18 ירושלמי ברכות פ"א ה"א.
19 בבא קמא ס"א ע"א.
20 פרשת אמור.
21 פרי צדיק, פרשת תצוה, ד'.