לחיות עם פרשת השבוע – שלח לך – חיותם של ישראל
הזכרנו בעבר את דברי המדרש והשנה הוא תפס את תשומת הלב בצורה מיוחדת (סנהדרין ק"ד ע"ב):
"פצו עליך פיהם", אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם.
בפרק ב באיכה, המסודר לפי סדר הא"ב, מופיעה האות פ לפני האות ע. רבי יוחנן מסביר שזה בשביל המרגלים, שאמרו דברים שהם לא ראו.
באיכה רבה (פרשה ב', כ') דרשו בדרך נוספת:
פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם, לָמָּה הִקְדִּים פ"ה לְעי"ן, לְפִי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בְּפִיהֶם מַה שֶּׁלֹא רָאוּ בְּעֵינֵיהֶם.
גם החורבן נגרם בגלל אותו ענין, של אמירת מה שלא ראו.
יש להבין, האם הכוונה לכך שהמרגלים שיקרו, המציאו דברים שלא קרו? או שמא מדובר כאן בענין עמוק יותר?
המילה "פצו" הזכירה לי מילה שמדוברת בתקופת האחרונה: קונספציה. נראה, שהקשר לא רק חיצוני אלא גם מהותי. הקונספציה היא כאשר יש לאדם תפיסת עולם, הוא אומר כיצד הוא תופס את המציאות, ועל פי זה הוא גם רואה את המציאות. הפה – תפיסת העולם, קודם לעין – להתבוננות במציאות.
אדם רואה אימונים של חמאס לפלישה לישראל, והוא מסביר שזה שום דבר. על זה אמר הנביא: "רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע" – אדם רואה הרבה דברים, וזה לא גורם לו להישמר.
הקונספציה היא דבר נורא, שהוביל לחטא המרגלים ולחורבן. המרגלים באו מלכתחילה בגישה שאי אפשר לעלות לארץ, וכך הם הסבירו כל מה שראו. "ונהי בעינינו כחגבים" – זו תוצאה של הקונספציה.
וכך היום תופסים שלא ניתן לנצח את האויב, ולכן הפתרון הנורא הוא פינוי עשרות אלפי תושבים מבתיהם.
הדבר נורא ביותר כאשר הקונספציה לא נובעת מן התורה ומהתבוננות של חירות על המציאות. כאשר שבויים בתפיסות מקולקלות, מתבוננים אל המציאות במבט של גמדים טרוטי עיניים, וכך בונים תפיסת עולם. למשל, אנשים שרואים רק את עולם החומר, ולא יכולים להעלות בדעתם שיכול להיות מחבל שיפעל "לשם שמים", שיתכן שאדם מוכן למסור את נפשו למען אידיאל. מי שלא מאמין בכך, חושב שאם ניתן לחמאס כסף – נפתור את כל הבעיות. יהיה להם כיף, מסעדות, בתי קולנוע – והם לא ירצו להילחם בנו. זוהי תפיסה שלא מכירה בכך שיש אנשים שמוכנים לשלם מחיר למען ערכים ואידיאלים.
ראשיתה של הקונספציה עוד בימי הרצל, חוזה המדינה. בספרו "מדינת היהודים" מתאר הרצל את הצבא שיהיה למדינה היהודית בפרק קצר ביותר. אנחנו הרי מביאים לכאן קידמה, ידע ועושר. אין ספק שהערבים ושאר היושבים בארץ יקבלו אותנו בזרועות פתוחות ונחיה בשלום עם כולם. אין צורך בצבא כדי להגן על המדינה היהודית העתידית.
כך ממשיכים עד היום. ניתן לחמאס בטון, והם ישבו בשקט. פלא שלא נתנו להם גם מהנדסים שיעזרו להם לבנות את המנהרות שוחרות השלום…
מכאן גם נובעת ההמצאה של הביטוי "בלתי מעורבים". רוב האוכלוסיה חפצה בשלום, "לחם ושעשועים", והם לא רוצים להילחם בנו. אנשים שבויים בתפיסת עולם, והתוצאה היא חורבן, חלילה.
כך ממשיכה הקונספציה, מהמרגלים דרך חורבן בית המקדש, וכנראה זה לא נעצר שם.
איך מצליחים לצאת מהמצב הזה?
ראשית, אנו צריכים לצאת מהקונספציה שלנו. האם לנו אין קונספציה? אנו צריכים להשתחרר מהתפיסות שאנו שבויים בהן.
חז"ל אמרו (אבות פ"ו מ"ב):
"חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.
התורה מעניקה לאדם את היכולת להשתחרר מהתפיסות שהוא שבוי בהן, ולהביט על העולם בצורה של בן חורין. התורה באה אלינו מהעולם האינסופי, והיא מביאה את האדם להתבונן על העולם מהמבט של האינסוף. על ידי התורה אנו יוצאים מ"שורת המספרים" שאנו חלק ממנה, ומביטים על המציאות במבט אינסופי.
הדבר נכון במיוחד לפנימיות התורה, שיש בה מבט על המציאות מזוית שונה ממה שאנו רגילים. לא מבט של גמד קטן שלא מצליח לראות מעבר לגובה עיניו. אנו מבררים: איך האינסוף רואה את העולם? לאן העולם צועד? האם יש לעולם מטרה שהוא מתקדם אליה, או שאנו חיים במעגל שמסתובב סביב עצמו בלבד?
האם באנו לעולם למען המטרה שלשמה נברא? מהי המטרה הזו? את מטרת הבריאה לא ניתן לראות מתוך המציאות. הרי זה מעין "גן המבוכה" שמזכיר המסילת ישרים. רק מי שמביט על המבוך מלמעלה, יכול לדעת איך יוצאים ממנו ולאן צריך לצעוד. רק מי שמביט אל העולם במבט עליון, מבט אינסופי, יודע לאן העולם צועד.
החירות האמיתית היא היכולת להביט על העולם במבט של אינסוף. את המבט הזה מקבלים מהתורה, ובמיוחד מפנימיות התורה, והיא מסייעת לנו להשתחרר מכל קונספציה.
בדורות האחרונים זכינו לראות דוגמא לאישיות כזו, אדם שהיה בן חורין לחלוטין – הרב קוק זצ"ל.
בלימוד דבריו פוגשים משפטים שאי אפשר להאמין שהרב כתב אותם.
דוגמא לדבר. הכתוב אומר (תהלים י"ד, א'): "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים". אומר על כך הרב קוק (עיבוד של דבריו): "מי שאומר 'אין אלוקים', הוא יותר מאמין ממי שאומר 'יש אלוקים'".
איך הרב הוציא משפט כזה תחת קולמוסו? אך כשמתבוננים ניתן להבין חלק מהעומק של הדברים.
"יש אלוקים" – זו מחשבה שאנו מבינים את המציאות האלוקית. אדם מדמיין לעצמו ש"יש" משהו בשמים – איזה סבא זקן שיושב ושופט את העולם. זו הקטנה של האמונה. לפעמים המאמינים משפילים את המציאות האלוקית, ולכן צריכים לקום אנשים שאומרים: "אין אלוקים". ה'אַיִן' הוא ביטוי השייך לספירת הכתר, למציאות עליונה ביותר. ה'אין' – ספירת הכתר, הוא מעל ה'יש' – ספירת החכמה.
היכולת של הרב לומר משפט כזה – זוהי חירות אמיתית. הרב לא משועבד לשום תפיסה שמגבילה את חשיבתו ואת מבטו על העולם.
מהרב קוק, מורה הדורות, נלמד כיצד להשתחרר ולא להיות שבויים בתפיסות, יצרים ושאר בתי כלא שאנו שבויים בהם.
כאשר אדם שבוי בצורך בהכרה חברתית, ב"מה יגידו", באינטרס שהוא רוצה להשיג – הוא מפסיד את האמת. זוהי הקדמה הפה לעין, לראות את העולם מתוך מבט שמשועבד לפה, וממילא כל מה שאני רואה משמש לחיזוק התפיסה, ולא בוחנים את המציאות בצורה משוחררת.
אדם שאיננו מאמין ב'אין', וחושב שרק ה'יש' שבמציאות הוא כל המציאות, מביט על העולם במבט קטן, שגבהו כגובה העשב. האמונה משחררת אותנו מהתפיסה החומרית, ושולחת אותנו להביט על העולם במבט אינסופי, ולא רק מבט של המציאות שמול עינינו.
אנו צריכים לשאוף להיות משוחררים, להיות בני חורין אמיתיים. זכינו שיש לנו מורה דרך – הרב קוק, ובע"ה דרך לימוד דבריו נזכה לטעות מטעמה של החירות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.