החוקים והאזרח הקטן
פרשת חוקת פותחת בפסוק1: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמר…".
לאחר המילים "זאת חוקת התורה" היינו מצפים שיבואו עניינים מרכזיים ביותר בתורה, ולא פרטי מצות פרה אדומה.
חז"ל במדרש התייחסו לביטוי זה, וכך דרשו2:
דבר אחר 'יהי לבי תמים בחקיך' זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה למה ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר זאת 'חקת הפסח' ובזה נאמר 'זאת חקת התורה' ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו, משל לב' מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה, כך בפסח נאמר בו חקה ובפרה נאמר בה חקה, ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה, שנאמר (במדבר י"ט) 'ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת', הוי 'כל בן נכר לא יאכל בו'.
שאלת המדרש "ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו" איננה ברורה, וכי מנין שיש אחת גדולה יותר, ואף אם יש אחת הגדולה יותר – מהי משמעות הדבר?
חוקת הפסח מתוארת בספר שמות3: "ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו". שוב, היינו מצפים שלאחר פתיחה "מבטיחה" – "זאת חוקת הפסח" – יבואו עניינים מרכזיים יותר.
נראה, שחוקת הפסח מייצגת את עם ישראל – "כל בן נכר לא יאכל בו". הפסח הוא הקרבן המבטא את קדושת עם ישראל, כחג הפסח הבא לציין הווצרותו של עם ישראל.
מול הפסח עומדת "חוקת התורה" – המיוצגת על ידי מצוות פרה אדומה, המבטאת את עליונותה ואלוקיותה של התורה, שאיננה מתגלה לנו – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"4.
השאלה ששואל המדרש היא בעצם – תורה וישראל מי קודם? האם הדגש הוא על השפעת הרצון האלוקי, על דבר ה' היורד אל העולם, בחינת תורה, או שהדבר העיקרי הוא דווקא החיים, המגשימים את אותו אידיאל אלוקי במציאות העולם הזה, בחינת ישראל.
ניתן להמשיל זאת לחוקי מדינה. האם כיון שהאזרחים כפופים לחוקים הרי שהחוקים עליונים מהם, או שכיון שמטרת החוקים היא להסדיר את חייהם של האזרחים הרי שהאזרחים חשובים יותר5.
שאלה זו מופיעה בצורה מפורשת יותר בתנא דבי אליהו6:
פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני אדם אחד שיש בו מקרא ואין בו משנה… ואמר לי, רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן – תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהן קודם. אמרתי לו, בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו', אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתֹה…'
כאן מובאת השאלה בצורה ברורה, אלא שיש להבין את תשובתו של אליהו.
"בני אדם אומרים… אבל אני אומר" – האם בני האדם טועים? הרי הם מביאים פסוק התומך בשיטתם. ואם הם אינם טועים, מדוע אליהו סובר אחרת?
התורה וישראל מבטאים את הצד האלוקי שבתורה, ואת הצד השייך לעולם החי את האידיאלים האלוקיים. שני אלו הם תורה שבכתב – הבאה מן השמים, ותורה שבעל פה – המתחדשת ומתגדלת בחייו של עם ישראל. נראה, שדברי התנא דבי אליהו מהווים מקור לדברי הרב קוק זצ"ל7:
תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה, שמצאה את ברכתה על ידי הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב, היחש העליון של האומה עם האלהות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם הנצח וההוד שבעולם ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה פנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלהית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבעל פה בשורשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".
התשובה לשאלה מי קודם תלויה בזוית ההסתכלות.
בהסתכלות פשוטה, הרואה את הצד הגלוי, תורה שבכתב עליונה יותר, שכן היא המקור לכל הדינים שבתורה שבעל פה, ולכל אורח החיים של עם ישראל. אך בהסתכלות פנימית יותר, הופעת התורה שבכתב בעולם היתה כדי להוציא אל הפועל את התכונות האלוקיות הגנוזות בעם ישראל, ועל כן בשורשה, תורה שבעל פה עליונה יותר.
גם דרכם של בני אדם נכונה, אך היא הדרך הגלויה, אליהו מלמד אותנו את ההסתכלות הנסתרת יותר, שבה ישראל קודמין, שכן סגולתם האלוקית היא שגרמה להופעת תורה מן השמים עליהם.
המדרש, בו פתחנו, שואל אותה השאלה, ויש להבין את התשובה. "ומי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה" – אם אוכלי פסח צריכים את טהרת הפרה, הרי שהפסח גדול, שכן הפרה משמשת אותו?
נראה, שהמדרש רומז למורכבות התשובה. בצורה פשוטה הפרה קודמת שכן אי אפשר לאכול את הפסח בטומאה. אך כל עניינה של הפרה הוא לאפשר לישראל להיטהר, ואם כן במבט פנימי יותר ישראל קודמין.
חז"ל, ובעקבותיהם הרב קוק זצ"ל, מחנכים אותנו לא להסתפק בהסתכלות הפשוטה, הרואה את הצד הגלוי, אלא לנסות לחשוף, על פי מקורותיה של תורה, את ההסתכלות הפנימית יותר, הנותנת מבט עמוק על העולם.
1 במדבר י"ט, ב'.
2 שמות רבה פרשה י"ט, ב'.
3 י"ב, מ"ג.
4 עיין במדבר רבה פרשה י"ט, ב'.
5 מובן שאין דמיון כלל בין חוקי המדינה לתורה, אך המשל מבהיר את השאלה שהמדרש דן בה.
6 פרק י"ד. בחלק מן המהדורות הוא מופיע בפרק ט"ו.
7 אורות התורה א', ב'.