פרק ראשון – מבעה

גרסת הגמ' וגרסת רב שרירא גאון

הגמ' בדף ד' ע"א דנה במחלוקת שמואל ורב מהו "מבעה":

ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב אמר לך אי סלקא דעתך אדם הא קתני סיפא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם וליתני ברישא בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי ורב נמי הא קתני אדם בסיפא אמר לך רב ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא.

ודברי הגמ' תמוהים הן ביחס לשמואל והן ביחס לרב:
בתחילה מביאה הגמ' הוכחה לשמואל הסובר "מבעה" זה שן, שכן אם נגיד שמבעה זה אדם "הא קתני סיפא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם" ומיד מקשה "וליתני ברישא" ויש להבין מאי חזית ברישא מבסיפא והלא בסיפא בא האדם ברשימת המועדים וברישא ברשימת אבות הנזיקין – ומדוע שנשמיט אחד מהם? ואין לומר שקושית הגמ' "וליתני ברישא" הכוונה אף ברישא שהרי לפי ההוכחה של שמואל מיותר לכתוב גם ברישא וגם בסיפא!
וממשיכה הגמ' ואת ההוכחה לשמואל היא מקשה על רב – כיצד אתה אומר ש"מבעה" זה האדם "הא קתני אדם בסיפא"? אך קושיה זו אינה ברורה שהרי לכאורה אין קשר בין המשניות – הרישא מונה את ארבעת אבות נזיקין והסיפא מפרטת את חמשת המועדים והתמים, וכלל אין להקשות מהסיפא לרישא שסוף כל סוף כל אחת מהן מדברת על עניין שונה – וזה באמת תירוץ הגמ' "ההוא למיחשביה בהדי מועדין הוא דאתא", שכן התירוץ עוקר את השאלה מעיקרא.

וכן יש לעיין במשנה בדף ט"ו ע"ב:

חמשה תמין וחמשה מועדין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט השן מועדת לאכול את הראוי לה הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין.

נראה, שהמשנה מנתה דוקא מועדים בבע"ח¹ שבהם שייך תם ומועד, ולא את הבור והאש למרות שגם הם מועדים מתחילתם. א"כ קשה מדוע הוזכר האדם בין בעה"ח? אין זה מקומו!
בגמ' בדף ט"ז ע"א מסביר רבינא את המשנה ע"י "חסורי מחסרא":

אלא אמר רבינא חסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין ושן ורגל מועדין מתחילתן וזהו שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש תניא נמי הכי חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין ושן ורגל מועדין מתחילתן וזהו שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת רבי טרפון ורבנן ויש מועדין אחרים כיוצא באלו הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש.

ויש לשים לב שהן בברייתא והן בדברי רבינא חסר האדם וזה מבליט את היותו מיוחד ברשימת המועדים. ועי' רש"י בד.ה. ""ושור המזיק כו' מחלוקת רבי טרפון ורבנן" – בפרק שני והאדם", שרש"י מוסיף את שחסר בדברי הגמ'.

ה'שרידי אש'² מביא את גרסתו של רב שרירא גאון לגמרתנו:

וחזק את דברי שמואל שאמר מבעה זו השן וקתנו בהדיא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם ואי סלקא דעתך מבעה זה אדם הא תנא ליה ברישא המבעה, ושנינן אליבא דרב, ראשה דשדר בהמתו ואזקה, סופה תנא אדם דאזוק וחבל באדם.

גרסה זו שונה מגרסת הגמ' הן בדברי שמואל והן בדברי רב. בדברי שמואל חסרה השאלה "וליתני ברישא" ובדברי רב חסר התירוץ "ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא". כמו כן עפ"י גרסה זו, לשמואל אדם מופיע בסיפא ולרב אדם מופיע גם ברישא וגם בסיפא. אלא ברישא זה אדם שהזיק ע"י בהמתו ובסיפא זה אדם שחבל באדם שכן רב הולך לשיטתו³ המגדיר את המזיק ע"י בהמתו כאדם המזיק. ולפי גרסה זו סובר רב שהפס' "כי יבער איש שדה או כרם" מתיחס לאדם המזיק ע"י בהמתו וזהו ה"מבעה" שנכתב ברישא, ובכך מיושבים ארבעה האבות לפי סדר הפס'. אולם, עפ"י רב, האדם המופיע בסיפא העוסקת במועדים זהו אדם החובל בחברו, שכן עפ"י הגמ' בדף כ"ו ע"א "אדם מועד לעולם".
וקשה כיצד יתכן שוני כה גדול ומשמעותי בין הגרסאות? כיצד התרחש שינוי זה?

ישוב הגרסאות

גירסת רב שרירא גאון
נאמר בזוהר⁴:

וחיון דסטרא אחרא דאינון נזיקין דשמאלא הכי סדורייהו שנאן ובגין דא התחלה דלהון השור קשור בד' אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער וסיומא דלהון אדם מועד.

לפי הבנה זו החל מהמשנה הפותחת את המסכת "ארבע אבות נזיקין וכו'" עד המשנה בדף ט"ו ע"ב המסיימת אותה "חמשה תמין וכו'" זו משנה אחת – הפותחת בארבע אבות נזיקין ומסימת באדם. אלא שהאדם אינו חלק מאותם ארבע אבות נזיקין אלא הוא חותם אותם. ראיה לכך ניתן לראות מהתיחסות רבינא והבריתא בדף ט"ז ע"א אל האדם המופיע במשנת "חמשת המועדין" – כמיותר וחריג במשנה. לכן נראה שהאדם שהובא במשנה הוא לא רק כאחד מחמשת המועדים (שכן רבינא והבריתא כלל לא מביאים אותו) אלא יש לו תפקיד נוסף של "סיומא דלהון אדם מועד" החותם את משנת "ארבעה אבות נזיקין". א"כ מובן מהלך הגמ' עפ"י גרסת רב שרירא גאון. לשמואל ודאי שלא שייך להקשות "ולתני ברישא" שהרי האדם בסיפא – "סיומא דלהון אדם" – הוא המשך של הרישא. אף הקושיה על רב – "הא קתני אדם בסיפא", הסובר "מבעה" זה האדם, מובנת כעת, שכן לפי דבריו יוצא שהאדם הוזכר פעמים במשנה? (קושיה זו משמשת ראיה לשמואל הסובר ש"מבעה" זה השן ולא האדם). ומתרצים שרב איננו חולק על הקביעה של "סיומא דלהון אדם מועד" אלא שאליבא דרב יש תרי גוני אדם, הרישא מדברת על המעמיד בהמתו בקמת חבירו⁵ והסיפא מדברת על אדם החובל באדם אחר.
א"כ, לגרסת רב שרירא גאון – מהו החילוק של רב בין המעמיד בהמתו בקמת חברו לחובל שהראשון נקרא "מבעה" ואילו השני נקרא "אדם"?
הנפקא מינא בין השנים הוא בביטוי "אדם מועד" – שכן הביטוי "אדם מועד" ע"פ רב, מתיחס רק לאדם החובל ע"י גופו ולא למעמיד בהמתו בקמת חברו, וכן נראה גם מלשון הזוהר "ד' אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער וסיומא דלהון אדם מועד" שרק לגבי ה"אדם" נאמר שהוא מועד ולא לגבי ה"מבעה". נראה, שהמעמיד בהמתו בקמת חברו אע"פ שזה "כגרזן ביד החוצב בו" אף אם יעשה זאת בשוגג או באונס לא יתחייב, משא"כ באדם החובל ממש ע"י גופו שיתחייב בכל מקרה של נזק ועל אדם זה נאמר "אדם מועד לעולם".

גירסת הגמרא
ישנה הבנה נוספת⁶ ביחס למשנתנו:

הא דתני קרנא ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן.

מקור נוסף להבנה זו נמצא בזוהר⁷:

לבתר קם אדם בליע"ל רשע רביעי לאבות נזיקין דאתמר ביה אדם מועד לעולם בין ער בין ישן.

כלומר ישנה התיחסות שונה הסוברת ש"האדם אחד מהן", הבאה לאפוקי מהשיטה של "סיומא דלהון אדם" ועפ"י הבנה זו הרישא והסיפא הם שני חלקים שונים.
ונראה שאותם המשפטים שחסרו בגרסת רב שרירא גאון ומובאים בגירסת הגמ' הם אליבא דמאן דלא תני או לא סבר וקיבל את הביטוי "ד' אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער וסיומא דלהון אדם מועד" (לפיו "והאדם" הוא סיום משנת ארבעה אבות נזיקין אך אינו חלק מאותם אבות אלא חותם אותם). אלא סבר וקיבל את הביטוי "ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן", כלומר האדם הוא חלק מאבות הנזיקין. לפי הבנה זו אין הסיפא "חמישה תמין וחמישה מועדין" בה נאמר "והאדם" קשורה כלל למשנת ארבעה אבות נזיקין.
כעת ננסה להבין את הדיון בדברי רב ושמואל עפ"י גרסת הגמ'. בסוגיתנו שני רבדים⁸ הן בדברי שמואל והן בדברי רב. בדברי שמואל – בתחילה מחזקים את דברי שמואל "הא קתני סיפא", כלומר הגמ' הבינה ש"סיומא דלהון אדם" וממלא לא מובן מה הכפילות "אדם" ו"מבעה", ולכן סובר שמואל ש"מבעה זה השן". ברובד השני שואלת הגמ' "וליתני ברישא", כלומר שנשנה אדם אף ברישא שכן הגמ' כעת מבינה "ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן", א"כ יש צורך לשנותו אף עם משנת אבות הנזיקין ומובן מדוע שאלה זו אינה מופיעה בגרסת רב שרירא גאון שכן שאלה זו הינה למאן דלא תני "סיומא דלהון אדם מועד".
שני רבדים אלו מוצאים אנו גם בדברי רב. בשלב שאלת הגמ' "הא קתני אדם בסיפא" הבינה הגמ' ש"סיומא דלהון אדם". לפי הבנה זו קשים דברי רב הסובר ש"מבעה" זה האדם, שהרי האדם כבר הוזכר בסיפא כמזיק החותם את ארבעת אבות הנזיקין של הרישא, ולפי דבריו יוצא שהאדם הוזכר פעמים הן ברישא והן בסיפא? אולם ברובד השני, בשלב התירוץ, "ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא" הבינה הגמ' כשיטה ש"ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן", ולפי הבנה זו השאלה כלל לא מתחילה, שכן מדובר בשני נושאים שונים, ותירוץ הגמ' "ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא" עוקר את השאלה מעיקרא.

חילוק בין אדם שהזיק אדם לבין אדם שהזיק ממון

יש לדקדק בגרסת רב שרירא גאון, מדוע כתבה הגמ' "אדם דאזיק וחבל באדם" ולא אדם שהזיק בגופו? אלא יש חילוק בין אדם שהזיק אדם לאדם שהזיק דבר אחר אפילו בגופו כפי שניתן לראות בדברי ה'דבר משה'⁹:

ויש לישב עפ"י דברי הרמב"ם בפ"א הלכות חובל ומזיק ה"ג דמבואר מדבריו שם דבאדם דאזיק אדם התשלומין הם כעין כופר אברו, והינו משום דלעולם היינו צריכם לקוץ גם את האיבר שלו כדרך שעשה לחברו רק שהתורה נתנה לו תשלומי כופר, וזה לשונו שם: זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר עכ"ל. והנה לפי זה יוצא דתשלומי נזק של אדם דאזיק אדם ותשלומי נזק של אדם דאזיק שור הם באמת ב' מיני תשלומין, דבאדם דאזיק שור הוו רק תשלומי הפסד בעלמא, אבל אדם דאזיק אדם הוו כעין כופר.

עניין זה מאוד בולט בגמ' בדף פ"ד ע"א:

ר"א אומר עין תחת עין ממש ממש סלקא דעתך רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי אמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמי אלא אמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק.

מדברי הגמ' עולה, כי כאשר משלמים בעינו של המזיק זה מגלה שמצד האמת היה ראוי לחסר את המזיק אבר ובמקום זה הוא משלם את דמי עינו ממש ולא את החסרון שגרם לחברו.
אם כן ישנם שני סוגים שונים של אדם המזיק – אדם החובל בחברו ואדם המזיק ממון חברו. ולפי זה מובן מדוע רב אמר שהאדם של הסיפא אינו דומה ל"מבעה" שכן, האדם של הסיפא זה דוקא אדם שחבל באדם ותשלומו הוא תשלום כופר, לעומת ה"מבעה" של הרישא המתיחס לאדם שהזיק ממון חברו ותשלומו הוא תשלום הפסד בעלמא. יוצא איפה לשיטת רב, שיש צורך גם ב"מבעה" של הרישא הנלמד מהפס' "כי יבער איש שדה או כרם" וגם באדם של הסיפא שזה אדם החובל בחברו. אולם, אעפ"י ש"סיומא דלהון אדם מועד" אין האדם של הסיפא חלק ממשנת "ארבעה אבות נזיקין" אלא הוא המקור והיסוד להם. שכן התשלום במשנת "ארבעה אבות נזיקין" הוא מצד השלמת החיסרון של הניזק ואילו בחובל התשלום הוא מצד כופר המזיק.

---

¹ וכן הבין תוס' רבינו פרץ: "וי"ל דלא חשיב רק בעלי חיים דבדידהו איכא רבותא במאי דמועדין מתחילתן".
² חלק ד' עמ' צ"ז – צ"ח.
³ שכן מצינו בגמ' בדף נ"ו ע"ב: "אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב". ומבאר הרשב"א במקום "כיון שהעמידוה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים".
⁴ פרשת משפטים דף קי"ח ע"א.
⁵ יתכן, שגם שמואל יסכים שהרישא מדברת במקרה של המעמיד בהמתו בקמת חבירו, אבל לשיטתו כלל אין זה נזק של אדם אלא של שן, וזה כוונתו בתירוץ "בנזקי ממון קמיירי וכו'".
⁶ בב"ק דף ד' ע"א.
⁷ פרשת משפטים דף קי"ח ע"ב.
⁸ כל רובד מציין הבנה אחרת ביחס לאדם.
⁹ פרק ראשון סימן ס"א.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *