מי נותן למי
בסוף הפרשה מופיעה מצוות הצדקה1:
כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך.
עיון ברש"י בפסוקים אלה, מעורר שאלה. בפסוק ח' כותב רש"י:
פתח תפתח – אפילו כמה פעמים…
לו – זו אשה, וכן הוא אומר: 'אעשה לו עזר כנגדו'.
ובפסוק י' כותב רש"י:
נתון תתן לו – אפילו מאה פעמים.
לו – בינו ובינך.
השאלה כפולה. ראשית, את העובדה שהציווי מופיע בכפילות (פתח תפתח, נתן תתן) מפרש רש"י כריבוי נתינות. אלא שפעם אחת כותב רש"י "כמה פעמים", ובאחרת "מאה פעמים". שנית, רש"י מסביר את המילה "לו" המופיעה בשני הפסוקים בצורה שונה. מהו מקור השינוי?
שתי בחינות ישנן במצות הצדקה, הרמוזות בפסוק2:
כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון.
ישנה צדקה הבאה בתגובה לבקשה – "כפה פרשה לעני" – כאשר בא עני לאשת חיל, היא פורשת את כפה ונותנת לו משלה.
ישנה צדקה הבאה ביוזמת הנותן – "וידיה שלחה לאביון" – אשת חיל שולחת ומחפשת את האביון לו תוכל לתת את מתנתה.
שתי בחינות אלו קיימות בצדקה זו לצד זו, ועל האדם לקיים את שתיהן. יוזמתו של האדם לנתינת צדקה אל לה למנוע אותו מלהיענות לעני הפושט יד בפניו. וכן להיפך – על האדם ליזום ולחפש כיצד ניתן להוסיף בצדקה מעבר לנתינתו כתגובה לבקשת העניים.
נראה, ששתי בחינות אלה בצדקה עמדו בפני רש"י בפירושו שהובא לעיל. רש"י הבין שכל פסוק מדבר על בחינה אחרת במצות הצדקה.
"פתוח תפתח את ידך" – כאשר עני מבקש ממך צדקה, אל תקפוץ את ידך אלא פתח אותה בנדיבות ותן לו.
"נתון תתן לו" – ביוזמתך ובהחלטתך תן צדקה לעני.
כאשר התורה מצוה על האדם להיענות לבקשת העני, לא ניתן להגביל זאת למספר מסוים של פעמים. ככל שיבקש העני על האדם להיענות. "אפילו כמה פעמים", ללא הגבלה.
יוזמת האדם, לעומת זאת, ניתנת להגבלה מספרית "אפילו מאה פעמים", שכן האדם יכול להחליט מתי יתן ומתי לא.
הנותן על פי בקשת העני, לא קובע את הסיטואציה שבה תינתן הצדקה. בכל עת ובכל מקום בו הוא נתבע עליו לתת צדקה. לכן רש"י מסביר את המילה "לו" בפסוק העוסק בנתינה כתגובה לבקשה, כמתייחסת לסוג הצדקה – אף אם נתבקשת לתת אשה הרי זו מצות צדקה ועליך לעשות זאת. הנותן מיוזמתו, יכול לעשות זאת בעת ובמקום הנראה לו, ועל כן אומר לו רש"י: "לו – בינו ובינך", בצינעא ובעדינות, לבל יתבייש.
נרחיב מעט בעניין הצדקה.
יש שהאדם הנותן צדקה רואה את עצמו במצב שלם, ואת העני חסר, והוא בא להשלים לעני את חסרונו.
חז"ל מלמדים אותנו שאין זה כך3:
תני ר' יהושע, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית.
העשיר איננו עומד לעצמו. כל תפקידו הוא להיות הצינור להעביר את הכסף אל העני. ממילא, שלמותו לא תושג ללא העני. סדר העולם הוא שיש עשירים ויש עניים, יש משפיעים ויש מושפעים, ושני סוגי האנשים יחד מהווים שלמות אחת. ללא העניים גם לעשיר אין זכות קיום, ואין לו דרך למלא את תפקידו בעולם.
הדברים מומחשים בסיפור על ר' ישראל בעל שם טוב4:
מעשה בפלוני שבא לבית הבעש"ט ליתן לו שלום. החזיר לו הבעש"ט שלום ושאלו:
– מה בקשתך, ר' יהודי?
ענה האיש:
– אין לי שום בקשה מכבודו. עברתי דרך מז'יבוז' ואמרתי: יהודי עובר דרך מז'יבוז' ולא ילך לשאול לשלומו של רבי ישראל בעל שם טוב המפורסם בעולם? זולת זאת איני נצרך לשום דבר לא לעצה ולא לעזרה. יש לי ברוך השם פרנסה ובני ביתי בריאים.
אמר לו הבעל שם טוב:
– כיון שמעלתו אינו נצרך לשום דבר אספר לו מעשה. בעיר פלונית היו שני חברים שגדלו יחד מילדותם, הלכו ל"חדר" אחד, למדו בחברותא בבית המדרש והיתה אהבה גדולה ביניהם. לא יכלו כלל לשער לעצמם אפשרות להיפרד זה מזה. לימים נשא אחד מהם בת עירו לאשה והשני מצא את בת זוגו בברדיצ'ב ושם היתה דירתו אחרי החתונה. בפרידתם הסכימו החברים לעמוד בקשרי מכתבים. מתחילה החליפו ביניהם מכתבים כסדרם, כפי שקיבלו על עצמם. אולם במרוצת השנים ומחמת רוב טרדות, פחתו המכתבים והלכו עד שפסקו לגמרי.
ויהי היום ונהפך הגלגל על התושב בברדיצ'ב, הגיע ממש עד פת לחם. נזכר בחברו בן עירו, שהצליח, על פי השמועה, להתעשר. נסע אליו לבקש ממנו עזרה. כשבא אצלו שמח עליו חברו הרבה. ישבו והסיחו בימים ראשונים, העלו זכרונות. וכטוב לב החברים הסיח האורח לפני ידידו את צרת לבו וביקשו להצילו מחרפת רעב. אמר לו חברו:
– הריני מוכן לתת לך מחצית מרכושי. אנשים אחים אנחנו, חברים מילדותנו, נפשי קשורה בנפשך. ובכן , אחי, נחלק בינינו את רכושי. כמאמר חכמינו ז"ל: "שלי שלך". והרי לך הן צדקי כתוב וחתום.
נתן לחברו מחצית מרכושו. חזר חברו לביתו לברדיצ'ב, פרע חובותיו וחידש מסחרו. האירה לו ההצלחה פניה ושוב נתעשר אך חברו בעיר מולדתו, איבד פתאום את הונו בעניין רע ונעשה עני ואביון. אף הוא נזכר בחברו מן ה"חדר", שבשעת דחקו עמד לו ותמך בו ביד רחבה. נסע לברדיצ'ב ושם נודע לו לשמחתו, כי חברו שוב עלה בסולם ההצלחה ונעשה עשיר. קיוה כי חברו ישלם לו כגמולו. לגודל צערו ותמהונו סירב חברו לעזור לו. כך הוא אמר:
– אמנם זכור אזכור לך, ידידי ורעי, את החסד שעשית עמדי כשאני הייתי יורד מנכסי, אבל מה אעשה ואיני יכול לעזור לך אף במעט. צא וראה גלגל החוזר בינינו. כשאתה עולה אני יורד וכשאני יורד אתה עולה. ואם אחלצך ממצוקתך, שוב תשלח ידך במסחר ותעלה מעלה מעלה, מיד ארד אני מטה מטה. אדם קרוב אצל עצמו, ואין הוא מוכן לדלדל עצמו בידיים. אין אדם חופר לעצמו בור, ליפול לתוכו.
חברו ה"יורד" מנכסיו, שב לעירו אבל וחפוי ראש, אך רוחו לא נפלה בקרבו. נמצאו לו בעירו קצת אנשים טובים, שעזרו לו ברב או במעט. ושוב האירה לו ההצלחה את פניה ובעזרת השם יתברך נחלץ ממצוקתו ואף עשה הון ועושר. אצבע ההשגחה! כיון שזרחה שמשו של זה שקעה שמשו של חברו. שוב ירדו פלאים עסקיו בברדיצ'ב ונעשה "יורד" גמור. בצר לו פנה שוב אל חברו בעיר מולדתו. חברו הטוב לא זכר לו את רוע לבו ולא נטר לו טינה. נהג בו עין יפה וחלק לו ביד נדיבה מחצית מרכושו. אף הודיע לו, כי בלב שלם סלח לו בשעתו חטאו כנגדו. בטוח היה בהשם יתברך שיעמיד לו ריווח והצלחה ממקום אחר.
לשנים, הלכו שני הרעים לעולמם ביום אחד. וכשהגיעו לפני בית דין של מעלה יצא פסק דין לשלוח את החבר גומל הטוב לגן עדן ואת כפוי הטובה לגיהנום. אך החבר הטוב הודיע שלא יכנס לגן העדן, אלא בלוויית חבר ילדותו שיחדיו גדלו, ב"חדר" אחד למדו ובבית המדרש ישבו בצוותא ולמדו ש"ס ופוסקים.
כששמעו בבית דין של מעלה תביעה זו, נעשה רעש גדול. חזרו ועיינו בדינם. יצא פסק דין, ששניהם ישובו לעולם התחתון, החבר הטוב יהיה עני ואביון. והיה אם רעהו העשיר יתקן מה שפגם בגלגול הראשון ויעזור לחברו ביד רחבה, יזכה בבוא יומו לחלק בגן העדן; ואם לאו – לאו.
וכך היה. אולם כשהגיע החבר העני אל בית חברו העשיר לבקש ממנו תמיכה, מצא על סף הבית משרת זועם, שסירב להכניסו לבית. עמד העני המסכן על סף הבית והיה מצעק בקולי קולות ומפציר במשרת להכניסו פנימה. המשרת חרפו וגידפו. שמע העשיר את הצעקות, יצא בחרי אף וציוה על המשרת לגרש את העני הטורדן. העני הרצוץ והשבור מטלטולי הדרכים מעד ונפל מעל המדרגות ונפח את נשמתו.
כששמע האיש את הסיפור מפי הבעש"ט התעלף. וכששבה אליו רוחו געה בבכי מר וקרא:
– אני הרשע, שהקשיח את לבו לעני מרוד. צויתי על המשרת לגרשו, ופרחה נשמתו.
הפטיר הבעש"ט:
– ואתה אמרת, שאינך זקוק לעזרה ולא לעצה. וכי יש אדם שאינו צריך לשאול עצה או לבקש עזרה?
על האדם שזכה לממון לדעת ולהפנים, כי העני הוא הסיבה לכך שהעשיר מקבל כסף, ואם לא יהיה לצינור פתח יציאה, לא יעבור הכסף דרך פתח הכניסה.
העני והעשיר הם שלמות אחת, שיחד ממלאים את תפקידם בעולם.
1 דברים ט"ו, ז' – י"א.
2 משלי ל"א, כ'.
3 ויקרא רבה פרשה ל"ד, ח'.
4 מתוך: "מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב" שמחה רז, עמ' 69.