תפקידם של בתי הדין בישראל

שאלות
פרשת שופטים עוסקת בגורמים המרכיבים את המנהיגות בעם ישראל: השופטים, הכהנים, המלך והנביא, והיא מתייחסת לעניינים הנמצאים תחת טיפולם של אותם גורמים, כגון דינו של רוצח ועיר מקלט, דין עד זומם וסדרי היציאה למלחמה.
בתחילת הפרשה מובאת מצות מינוי הדיינים, מודגם תפקידם של הדיינים דרך פרשיית העובד לגרמי השמים, ומתואר דינו של זקן ממרא. תמוהים לפי זה הפסוקים שבין פרשיית מינוי הדיינים לפרשיית הטיפול בעובד הכוכבים, שלכאורה עוסקים בנושא שאינו שייך למערכת המשפט¹:

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ.
וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ.
לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא.

כמו כן יש לשאול, מדוע הנושא הראשון שבחרה התורה לתאר בו את תפקידו של בי"ד הוא הטיפול בעבודה זרה?
עניין נוסף שברצוננו לברר – הגמרא במסכת מכות דורשת²:

דתנו רבנן: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם" – למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ; אם כן, מה תלמוד לומר: "בשעריך"? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוץ לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.

וכך פוסק הרמב"ם³:

אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך.

מנין נובע החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ? הרי בתי דין נחוצים בכל מקום, ומדוע רק בארץ ישראל יש חובה להעמיד בתי דינים בכל פלך?

מן החוץ אל הפנים
נראה ששלושת הפסוקים הנ"ל נכתבו באופן הדרגתי, והמגמה היא מן החוץ אל הפנים. לפי רמב"ן, האשרה ניטעה מחוץ למקדשות הגויים כדי להראות את הדרך לשם, המצבה היתה מוצבת על פתח הבית, והמזבח עמד בתוך המקדש⁴:

והנראה בעיני, כי היו הכנענים השטופים בע"ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן. והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם.

עוד נראה שהאשרה שימשה באופן מובהק לעבודה זרה, והיא ודאי אסורה. רש"י מביא בשם הספרי חילוק בין אשרה ובין כל עץ⁵:

לא תטע לך אשרה – לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה.
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך – אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית.

חוץ מאיסור נטיעת האשרה, נאסר לנטוע כל עץ בסמוך למזבח, בהר הבית, גם אם אין כל כוונה לעבוד אילן זה, ויתכן אף שתכלית נטיעתו הינה לפאר את בית ה'. מכיוון שהגויים עושים כך במקדשיהם, עלינו הדבר נאסר.

אחר כך מדברת התורה על איסור הקמת מצבה. אומר רש"י:

ולא תקים לך מצבה – מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים. אשר שנא – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה.

המצבה היתה אהובה בימי האבות. גם עכשיו, המגמה לשמים, ובכל זאת נאסרה, לפי שעשאוה חוק לעבודה זרה.
הפסוק השלישי עוסק בהקרבת הקרבן, דבר שלא נאסר כלל, וגם כאן מצווה התורה על נקיות ההקרבה. מום או כל דבר רע, פוסל את הקרבן והופך את הקרבתו לתועבה.
לפי רש"י ההדרגה אינה גיאוגרפית, אלא תוכנית. אשרה משמשת לעבודה זרה, כל עץ נאסר גם שלא לעבודה זרה, בגלל הדמיון למקדשי הגויים, מצבה שהיתה אהובה – נתרחקה, ואף בקרבן עצמו שמוקרב לשם ה', יש דברים הפוסלים אותו.
מה המגמה באיסורים אלו? האם הם נאסרו רק מפאת הדמיון לחוקות הגויים, או שיש סיבה עצמית לאיסור?

מצבה – אהובה ושנואה
נבחן את הדברים לאור איסור הקמת מצבה. אם מצבה שנואה, כיצד היתה אהובה בימי האבות? ואם מפני שהגויים עשאוה חוק לע"ז, הרי יש להם גם מזבחות, ואלו לא נאסרו לישראל!
לשאלות אלו התייחסו רש"ר הירש והרב קוק, ונשתדל לתמצת את דבריהם⁶:
רש"ר הירש מבאר שהמצבה היא אבן טבעית שמסמלת את חסדי הבורא וטובו עם בריותיו, ועליה הקריבו נסכים שמבטאים את השפע שמגיע לעולם מידי ה'. בתקופת האבות היה חשוב לקרוא בשם ה' ולפרסם את טובותיו לבריות, והמצבה היתה אהובה.
משנתנה תורה, הושם דגש על מעשה האדם, והוא נדרש למסור את כולו לעבודת ה'. דבר זה מסמל המזבח שעשוי בידי אדם, ועליו מקריבים קורבנות, שמבטאים את מסירות הנפש כליל לה'. מעתה ההודאה לה' באה דרך מעשה ידינו, ולא במנותק מהם.
הרב קוק מבאר⁷ על פי הרמב"ם בהלכות ע"ז שמצבה היא בניין שמתקבצים לעבודה סביבו, והוא מבחין בינה ובין בית, שהוא בניין שמתקבצים לעבודה בתוכו.
בזמן האבות, המטרה היתה להפנות את הלבבות באופן כללי להכרה בשם ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ, ולכך ראויה המצבה שהיא נקודה מקודשת מרכזית שהכל מתקבצים סביבה בלי שיוכר הבדל בין אדם לאדם. אך מצב זה הוא רק הכשר למטרה העליונה יותר, והיא לעבוד את ה' דרך מעשים מסוימים, החוקים והמשפטים, הדקדוקים וגופי הלכות, ולשם כך יש לבנות בית שמחיצותיו מגבילות את הכניסה אליו למי שראוי לאותה עבודה מפורטת. כעת יש הבדלה בין עם לעם, ובמיוחד בין ישראל לגויים. בעתיד, יגיעו הגויים להבנה שלא די בהכרה כללית, אלא חייבים ללמוד מעם ישראל אורחות חיים מפורטים ומסוימים. לא מסתפקים בעליה אל "הר ה'", אלא מכירים בצורך לבוא "אל בית א-לוקי יעקב".
כבר יעקב התחיל לחולל את השינוי והעביר את העבודה ממצבה בחלל הפתוח, לבית א-לוקים מוקף מחיצות, וממנו התחיל המעבר מתקופת האבות ליצירת עם ישראל שמקבל תורה ובה דקדוקי הלכות.
במקום אחר⁸ מתייחס הרב להבדל בין מצבה למזבח. המצבה עשויה מאבן אחת, והמזבח מאבנים הרבה. בהתחלה היה מקום לבסס את האמונה בתכלית אחת כוללת, אמונה בא-ל אחד, ולזה ראויה המצבה העשויה אבן אחת. אך כאשר עם ישראל קבלו תורה, השלמות מופיעה דרך הפרטים, ולכל אחד תכלית בפני עצמו. המזבח שעשוי מאבנים הרבה, מקבץ את התכליות הנפרדות ומקשר אותן אל התכלית הכוללת. כך הוא מבאר את הצורך במספר שבעים בסנהדרין של הנהגת ישראל. מכיוון שבישראל לכל אחד יש תכלית פרטית, יש צורך בגורם שיקשר בין כל הפרטים וינהיג אותם באופן שיוביל אל התכלית הכללית. דבר זה בא לידי ביטוי במספר שבעים, שעניינו ריבוי.

ביאור הפסוקים החריגים
עתה, נחזור לנושא דיוננו. נטיעת אשרה וכל עץ מחוץ למקדש, מערבת את עוצמתו ויופיו של הטבע בעבודת המקדש. הבא אל המקדש מתפעל מן האילן הנטוע בפתחו, והדבר מוליד אצלו רגש של יראה.
הבעיה בכך היא שהאדם מייחס את אותה יראה אל הטבע ואל העץ המוחשי שעומד לפניו. בעם ישראל הדבר פסול, כי עלינו לעמוד מול ה' לבדו ולירא מפניו, ובשום פנים ואופן לא לצמצם את אותה יראה לגורם טבעי מוחשי.
גם המצבה נפסלה, כי היא מבטאת איזו שלמות כללית טבעית ובלתי מחייבת מבחינה מעשית. ניתן לומר גם שהאדם אינו יכול להישאר מחובר לישות כללית עליונה ומופשטת, ובהכרח המצבה – מצבת אבן אחת תיתפס אצלו כמתייחסת לכוח מסוים שאותו הוא מסוגל לעבוד. רק המזבח שבנוי בידי אדם מאבנים הרבה, נותן בידינו כלים מעשיים לעבוד את הא-ל. כאשר האידיאלים העליונים מולבשים במעשים פרטיים, ניתן להכיל אותם ולהתמיד בקישור אליהם.
באופן פרדוכסלי, דווקא העבודה המופשטת יותר, דרך המצבה, מובילה להגשמת הא-ל ולצמצומו, ואילו העבודה המעשית והמוחשית דרך המזבח, מאפשרת להכיל את הא-לוקות כישות רוחנית עליונה ומופשטת, והיא שומרת על טהרת האמונה.
וכשאנו נכנסים יותר אל הקודש ועוסקים בקורבן, עלינו לשים לב לפרטים, ואם אצל הגויים אין חשיבות לכל אלו, ומום קטן אינו נראה כפוגם את השלמות העליונה, הרי שאצל ישראל נודעת חשיבות לכל פרט, והשלמות הכללית תלויה בשלמותו ותמימותו של כל פרט. זהו האיסור לזבוח שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע.

דבר ראשון – ביעור עבודת כוכבים
כעת יובן מדוע הנושא הראשון שבית הדין מטפל בו הוא איסור עבודת כוכבים. עובד הכוכבים רואה כוחות רבים שפועלים בזירה, והוא סוגד לאחד מהם, ומפעם לפעם יחליף את אלוהיו. עבודת ה' היא עבודה לא-ל אחד שכולל הכל, וזה תפקידו של עם ישראל, להראות כיצד ריבוי הכוחות שפועלים בעולם, מקורם בה' א-ל אחד. הם קשורים זה לזה, וקשורים לה' הכל יכול וכוללם יחד.
התורה על ריבוי דיניה ודקדוקי הלכותיה מורה לנו את הדרך להגיע לאותו יחוד, ועל כך ממונה הסנהדרין הגדולה שיושבת בבית המקדש, המקום בו אנו מתייחדים עם ה', ומכוחה באים בתי הדין המפוזרים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ומלמדים תורה את עם ישראל ואחראים על קיום מצוותיה. לכן תפקידו הראשון של בית הדין לבער עבודה זרה מישראל, שזה הדבר המרחיק את ישראל יותר מכל ממילוי ייעודו – ההגעה אל האחדות הכוללת.

סקילה – מכח הכלל
דינו של עובד ע"ז, בסקילה. במסכת סנהדרין פרק שישי מתוארת הוצאתו להורג של הנידון למיתה בבית דין. הפרק עוסק לכאורה בנידון למיתה באופן כללי, ומופיע בו עניין הווידוי של היוצא למיתה, ותיאור צער השכינה על דמם של רשעים שנשפך, אך ניכר שהפרק מתייחס במיוחד לסקילה. על כך יעיד המשפט הראשון בפרק⁹:

נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר: "הוצא את המקלל".

נראה שסקילה מייצגת יותר מכל את המושג של "מיתת בית דין". מדוע?
רשימת הנהרגים בסקילה היא הארוכה ביותר מכל מיתות בית דין¹⁰. מיתה זאת מחייבת מקום מסוים ומבנה שנקרא: "בית הסקילה", והוא נמצא מחוץ לבית דין. שאר המיתות אינן זוקקות מבנה, וניתן לבצע אותן בכל מקום. הסקילה היא המיתה החמורה מכל, לדעת חכמים. אך יש עניין נוסף המייחד את הסקילה. בכל מקום שהתורה מדברת על סקילה או על רגימה באבנים, משמע שזאת נעשית על ידי כל ישראל. נביא מספר דוגמאות:
* בשיעור לפרשת קדושים דברנו על החלק השני של הפרשה, שפותח בדין הנותן מזרעו למולך, וחותם בדין אוב וידעוני. את שניהם רוגמים באבנים. ציינו את האחריות הכללית של הציבור לבער את התופעה, ומתוך כך למדנו על אחריותו של הציבור בכלל, שכן פרשה זו נאמרה בהקהל. אחריות זו עולה מן הפסוקים הבאים¹¹:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.
וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.
וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

* ובדין המקושש:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה¹².

* אצלנו, בדינו של עובד ע"ז:

וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ… יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

* בנערה מאורסה שזינתה¹³:

וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

ניתן לראות כי בית הדין המוציא את הנידון לסקילה, עושה זאת מכוחם של כל ישראל. נלמד מכאן שבית הדין אינו פועל במישור הפרטי ומעניש אדם מסוים שסרח, אלא תפקידו נוגע לכלל ישראל, והוא זה שנותן לבית דין את סמכותו. וכן להיפך: בית דין הוא זה שמאחד את כל ישראל סביב הקב"ה ותורתו, והוא הופך את עם ישראל לגוי אחד בארץ.

מינוי הדיינים – מושיב את ישראל על אדמתם
אמרנו: "גוי אחד בארץ". אחדותם של ישראל תלויה בגורם נוסף: בארץ ישראל. מקורות רבים לדבר, ונביא אחד מהם¹⁴:

וכבר ביארנו בתחילת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם, אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראים קהל, וה' קראם כל הקהל, ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שביארנו בהוריות.

ממקור זה עולה שארץ ישראל פועלת באופן מיוחד על מינוי הדיינים. בית דין הגדול תלוי במקום ישיבתו בירושלים – "מלמד שהמקום גורם¹⁵" – ומינוי הדיינים תלוי באופן כללי בכל ארץ ישראל.
כעת נבין מדוע מקפידה התורה על מינוי בתי דין בכל עיר ועיר דווקא בארץ ישראל. תמימות המשפט ונקיותו מכל פגם הוא תנאי לאחדות ישראל, ואחדות זאת קיימת רק בארץ ישראל, במובנה השלם.
בחוץ לארץ, תפקידו של בית דין לשמור על התנהלות תקינה של החברה. פריסת בתי הדין בחו"ל תהיה במידת הצורך להגשמת מטרה זו. בארץ ישראל, לעומת זאת, תפקידו של בית דין לבסס את אחדות ישראל סביב ה' ותורתו, ולכן יש צורך בבית דין בכל עיר ועיר על מנת שהתורה תופיע בכל מקום בארץ ישראל.
מערכת המשפט וארץ ישראל פועלים זה על זה פעולת גומלין: ארץ ישראל היא הנותנת לדיין את הסמכות להיות סמוך ולהיקרא: "אלוהים", וכן כוחו של בית הדין הגדול נובע ממקום מושבו בבית המקדש. מאידך, הדיינים גורמים לכך שישראל יזכו לשבת בארצם בשלום ובשלווה ולא יגלו ממנה, וכדברי חז"ל¹⁶:

"למען תחיה וירשתה את הארץ", מלמד שמנוי הדיינים כדיי הוא להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב.

חיותם של ישראל תלויה בדבקותם בה', וזה ייעשה רק על ידי דיינים ראויים שמחברים את ישראל לאביהם שבשמים, ואז יזכו להיקרא: "גוי אחד בארץ" וישבו על אדמתם לעד.

---

¹ דברים ט"ז, כא – י"ז, א.
² דף ז' ע"א.
³ הלכות סנהדרין פרק א' הל' ב'.
⁴ רמב"ן ט"ז, כב.
⁵ ט"ז, כא.
⁶ הביאה את דבריהם ודנה בהם נ. ליבוביץ', עיונים בספר בראשית, עמ' 274-270.
⁷ איגרות הראי"ה חלק ג', איגרת תשמ"ו.
⁸ מדבר שור, הדרוש הארבעה עשר. מופיע במאורות הראי"ה לשבועות, עמ' י"ח.
⁹ סנהדרין פרק ו' משנה א'.
¹⁰ סנהדרין פרק ז' משנה ד' – 18 נסקלים; פרק ט' משנה א' – 2 נשרפים; שם – 2 נהרגים; פרק י"א משנה א' – 7 נחנקים.
¹¹ ויקרא כ', א-ו.
¹² במדבר ט"ו, לה.
¹³ דברים כ"ב, כא.
¹⁴ פירוש המשנה לרמב"ם, בכורות פרק ד' משנה ג'.
¹⁵ סנהדרין דף י"ד ע"ב.
¹⁶ ספרי דברים קמ"ד.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *