בן סורר ומורה
בין סורר למורה
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.
וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.
וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא.
וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ1.
פרשת בן סורר ומורה מעלה תמיהות רבות. לא נראה שהבן עובר עבירות חמורות שדינן מיתה. אמנם על קללת הורים או הכאתם מתחייבים מיתה, אך כאן לא מדובר בכך. בסך הכל אינו שומע בקול הוריו, וזולל וסובא. גם חז"ל2 דייקו מלשון הכתוב: "איננו שומע בקולנו" – שהבעיה מתמקדת באי שמיעה לקול ההורים, ולא שעבר על ציוויו של מקום. מדוע אם כן, התורה כל כך מחמירה בדינו של זה?
רמב"ן סובר שמגמת התורה היא לייסר את הרבים, שיראו ויקחו מוסר:
ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא א). וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו – כי לא הומת בגודל חטאו, אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים:
וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים, כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא), וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ), שנהרגין ולא הרגו, וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב), לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אף על פי שלא עבד הניסת עבודה זרה ולא שמע אליו, אבל מיתתו ליסר הנשארים.
מלבי"ם מבאר את צמד המילים: "סורר ומורה", סורר – סר מדרך הטוב; מורה – מורה לעצמו דרך רעה. דהיינו, לא מדובר בפריקת עול סתמית משום הנוחות שבדבר, אלא אותו בן מאמץ לעצמו דרך זו כאידיאולוגיה, ואז קטנים הסיכויים שישוב מדרכו הרעה.
לאברבנאל, סורר – סר מן הדרך; מורה – מלמד לאחרים את דרכו הרעה. חטאו הגדול בכך שהוא משפיע לרעה על אחרים. אברבנאל מביא פירוש נוסף:
ולא די הוא שהוא איננו שומע בקולם ואיננו מקבל מוסר מהם. אבל יוסיף על חטאתו פשע שהוא ירצה להיות מורה עליהם ומלמדם, שהוא בהיפך המנהג הטבעי.
כאשר הבן הסורר רוצה להפוך למורה של הוריו, לא מסתמנת תקנה לחטאו.
הנצי"ב מבאר באופן שונה:
הביאור בזה, דהאב דרך ללמד בנו תורת ה' שנקרא: מוסר, והאם מלמדת דרך ארץ ומנהג טוב ונקרא: תורת אם. מעתה, הבן אשר איננו שומע למוסר האב נקרא סורר, ואשר איננו שומע לתורת אם נקרא מורה. והכוונה, שאינו הולך לא בדרך התורה ולא בדרך ארץ.
כמו כן מבאר הנצי"ב ש"זקני עירו" הם הסנהדרין שמייצגים את דבר ה', ו"שער מקומו" הם מנהלי העיר בדרך ארץ.
כאשר הבן חוטא גם באי שמיעה לקול ה' וגם בענייני דרך ארץ, דומה שאין לו תקנה.
היֹה לא יהיה
גם אחרי הניסיונות להסביר את חומרת עונשו של בן סורר ומורה, עדיין קשה למצוא לכך צידוק. ובאמת חז"ל מצמצמים את הסיכויים ליישום דין בן סורר ומורה הלכה למעשה, עד כדי דעה שלא היה ולא יהיה. תקופת חיובו של בן סורר ומורה היא מה"בר מצווה" ועד שלושה חודשים לאחר מכן; על הורים להיות ללא מום; הבן אמור לגנוב משל אביו ולאכול בחברה רעה. הגדיל לעשות רבי יהודה שדורש שהאם תהיה ראויה לאב, ומבארת הגמרא3 שעל האם להיות שווה לאב בקול, במראה ובקומה, ובכך למעשה סותם רבי יהודה את הגולל על אפשרות הימצאותו של בן סורר ומורה. ובכלל, הסיכוי ששני ההורים ימסרו את בנם למיתה, קלושים.
את התנאי המשונה של רבי יהודה ניתן לבאר כעיקרון חינוכי: על מנת שנוכל לומר שההורים עשו כל שביכולתם לחנך את בנם, ולקבוע בוודאות שהוא חסר תקנה, על הבן לשמוע את הוריו מדברים בקול אחד. כלומר, עליו לשמוע מסר חינוכי אחיד וברור. אך לא די בכך: על ההורים להיות דומים במראה ובקומה, דהיינו שמסרים אלו יֵראו באורח חייהם. רק כאשר שללנו את האפשרות שמעידתו של הבן נבעה מכשל חינוכי, ניתן להעמידו לדין כבן סורר ומורה.
שאלה של תשובה
ועדיין נשאלת השאלה: האם אין דרך של תשובה? אמנם הצבנו תנאים חיצוניים המגבילים את יישומו של דין בן סורר ומורה, אך מדוע התורה מתייאשת מראש מן האפשרות של חזרת הבן בתשובה? אמנם מלקים אותו תחילה בפני בית דין של שלושה, אך למה לא לתת סיכוי משמעותי יותר?
אומר ה"שם משמואל" שאצל בן סורר ומורה הכל רקוב מן השורש. אם מיד בשלושת החודשים לאחר חיובו במצוות הוא סורר ומורה, אזי ניכר שראשיתו מושחתת ואז אין סיכוי לתשובה. בחיי האדם ישנן נפילות שניתן לעלות מתוכן, אך אם הראשית מקולקלת, אין סיכוי לתיקון.
מכאן מציב ה"שם משמואל" הדרכה לנער שנכנס למצוות, שיזהר במיוחד בתקופה הסמוכה לכך ללכת בדרך ה', וכך יקבע בנפשו את המגמה החיובית. וכן החתן והכלה שנעשים כבריה חדשה יקפידו שנה תמימה להיות "נקיים לביתם", בלא חטא. וכל אדם יקפיד במיוחד בראשית השנה: ראש השנה, יום כיפור וסוכות, ותקופה זאת תשפיע על כל השנה.
למרות האמור לעיל, אומרת המשנה שאם ההורים מוחלים לבן, אינו נהרג. אין כאן וותרנות ורפיון ידיים. משמעות הדבר, שההורים עדיין קשורים לבן, ואז אין הולכים אחר ראשיתו במנותק מן ההורים, אלא מייחסים לו ראשית סגולית חיובית שמקורה בדורות הקודמים.
גם במישור הריאלי ניתן לומר שאם ההורים אינם מתייאשים מבנם שסרח, ומוכנים ליטול עליו אחריות, הרי שקיים סיכוי שיחזור למוטב.
זולל וסובא
בדברי ההורים אל זקני עירם הם חוזרים על התיאור שנותנת התורה למעלליו של בנם, אך כאן הם מוסיפים: "זולל וסובא". מדוע התורה השמיטה עניין זה בראשית הפרשיה וכתבה אותו כאן?
ניתן לומר שההורים חשים בבעיה חמורה אצל בנם, והם מבינים שאין מנוס מלתפוש בו ולתת אותו לזקני העיר, אך כיצד יעבירו לזקנים את אשר נמצא בליבם? נותנת התורה מדד אובייקטיבי לבחינת דרכו של הבן. לא מדובר במרדנות מצויה, אלא בדרך חיים שמובילה אל התהום. כך דורש הספרי4:
"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק? תלמוד לומר: "איננו שומע" "איננו שומע", לגזירה שוה: מה "איננו שומע" האמור להלן זולל וסובא, אף "איננו שומע" האמור כאן זולל וסובא. ומה "איננו שומע" האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, אף "איננו שומע" האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.
בפירוש "ענייני הסדרה5" מבאר שההורים מסבירים לבית דין מנין הם יודעים שבנם יישאר לנצח "סורר ומורה". הוא אינו שומע בקולם, ומדוע? כי הוא זולל וסובא. אין הוא תלוי בהם כלכלית, הוא יכול להרשות לעצמו לזלול ולסבוא, דבר שהיה נמנע ממנו אילו היה מקבל את מזונותיו מהוריו, ולכן אין מה שיאלץ את הבן להיות כפוף להוריו ולשמוע בקולם. אומר המפרש, שעל פי רוב, בני עניים שמחזרים על הפתחים או שעוסקים במלאכה ומרוויחים צרכי עצמם ואינם מצטרכים עוד לאביהם ואימם, לא ירצו לישא עליהם עול הוריהם, ואינם רוצים לשמוע עוד מוסריהם ולא עצותיהם6.
אף הזוהר הקדוש7 מדייק בעניין "זולל וסובא" שמופיע בדברי ההורים לזקנים, ולא בראש הפרשיה. עוד מדויק שם, שתחילה כתוב שמוציאים אותו "אל זקני עירו ואל שער מקומו", ואחר כך כתוב: "ואמרו אל זקני עירו" בלבד. כך נאמר שם:
אמר ר' אבא תווהנא על ההוא דכתיב (דברים כא) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו', ותפשו בו אביו ואמו וגו' ותנינן דבההיא שעתא אמר קודשא בריך הוא למשה כתוב, אמר ליה משה מאריה דעלמא שביק דא אית אבא דעביד כדין לבריה ומשה מרחיק הוה חמי בחכמתא כל מה דזמין קודשא בריך הוא לבני ישראל אמר מאריה דעלמא שבוק מלה דא, א"ל קודשא בריך הוא למשה חמינא מה דאת אמר כתוב וקבל אגרא, את ידעת ואנא ידע יתיר, מה דאת חמי, עלי ההוא עובדא, דרוש קרא ותשכח, בההוא שעתא רמז ליה ליופיא"ל רבנא דאורייתא אמר למשה אנא דרישנא להאי קרא כתיב כי יהיה לאיש דא קודשא בריך הוא דכתיב (שמות טו) יי' איש מלחמה, בן דא ישראל, סורר ומורה דכתיב (הושע ד) כי כפרה סוררה סרר ישראל, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דא קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, ויסרו אותו דכתיב (מלכים ב יז) ויעד יי' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו', ולא שמע אליהם דכתיב ולא ישמעו אל יי' וגו', ותפשו בו אביו ואמו בדעתא חדא בהסכמה חדא, והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו, אל זקני עירו אל זקני עירם ואל שער מקומם מבעי ליה, מאי אל זקני עירו ואל שער מקומו אלא אל זקני עירו דא קודשא בריך הוא ואל שער מקומו דא כנסת ישראל זקני עירו אלין יומין קדמאין יומין עתיקין (ס"א סבין) דכלא, שער מקומו דא מוסף שבת ועכ"ד אף על גב דכלא ידעין דינא לעילא איהו בגין דבי דינא דאמא ואבא קריבין אינון לישראל ואחדין בהו וכל קריב לא דאין דינא לקרובים ופסול איהו לדינא, בקדמיתא מה כתיב אל זקני עירו ואל שער מקומו כיון דחמא קודשא בריך הוא דאינון קריבין מיד סליק דינא משער מקומו מה כתיב בתריה ואמרו אל זקני עירו לחוד, ואל שער מקומו לא כתיב אלא אל זקני עירו, בנינו זה ודאי ולאו דשאר עמין, סורר ומורה איננו שומע בקולנו מאי שנא דהא בקדמיתא לא כתיב זולל וסובא ולבתר כתיב זולל וסובא, אלא מאן גרים להו לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא בגין דאיהו זולל וסובא בשאר עמין דכתיב (תהלים קו) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכתיב ויאכל העם וישתחוו דעקרא ויסודא אכילה ושתיה, כד עבדין בשאר עמין, דא גרים לון למהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, ועל דא ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים אלין כל שאר עמין דהוו מקלעין להו באבנים וסתרין שורין ומנתצין מגדלין ולא מהני לון כלום, כיון דשמע משה כדין, כתב פרשתא דא.
מבואר שכל הפרשה עוסקת בעם ישראל. אביו ואמו, אלו קודשא בריך הוא, וכנסת ישראל. ומכיוון שכנסת ישראל קרובה, היא פסולה לדון. ונראה לבאר שנקודת המבט של כנסת ישראל היא ארצית יותר, ואז מצבו של עם ישראל נראה באמת חמור. רק מרום מקומו של הקב"ה, המצב נראה שונה, ויש מקום לסנגוריה. הזוהר הקדוש רואה בתוספת: "זולל וסובא" את תחילתה של אותה סנגוריה. הגורם להתדרדרותו של עם ישראל הוא עירובו בגויים: "ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן". האכילה והשתיה הם חיצוניים, ועל כן גם החטא חיצוני. לכן הגויים מצליחים רק לשבור חומות ולנתץ מגדלים, דהיינו לפגוע בעם ישראל חיצונית, אך לעולם לא יגיעו למצב שבו מתקיים בעם ישראל חלילה דין סורר ומורה עד לכלֵה.
1 דברים כ"א, יח-כא.
2 סנהדרין דף ע' ע"ב.
3 שם דף ע"א ע"א.
4 ספרי דברים פיסקא רי"ח.
5 מופיע במקראות גדולות מ"ה פירושים.
6 יש כאן הדרכה חינוכית, לא להזדרז להביא את הילדים לעצמאות כלכלית ולעמידה ברשות עצמם, כיוון שאז גדלה הסכנה לסטייה מן הדרך. ילדים שסמוכים על שולחן הוריהם מבחינה חומרית, מסתבר שסמוכים אף על שולחנם הרוחני של הוריהם.
7 פרשת בלק דף קצ"ז ע"ב-קצ"ח ע"א.