הציפור – מן השמים ועד הארץ – אגדות רבה בר בר חנה ט'
ואמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא ציפרא דקאים עד קרצוליה במיא ורישיה ברקיע, ואמרינן ליכא מיא ובעינן לחות לאקורי נפשין, ונפק בת קלא ואמר לן לא תיחותו הכא, דנפלת ליה חציצא לבר נגרא הא שב שני, ולא קא מטיא אארעא, ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדפי מיא. אמר רב אשי ההוא זיז שדי הוא, דכתיב ו'זיז שדי עמדי'.
תרגום: פעם אחת היינו הולכים בספינה, וראינו ציפור אחת שעומדת עד קרסוליה במים, וראשה בשמים, ואמרנו, אין (הרבה) מים, ורצינו לרדת לקרר את עצמנו. ויצאה בת קול ואמרה לנו: לא תרדו כאן, שנפל לו גרזן לנגר זה שבע שנים, ועדיין לא הגיע לארץ. ולא משום שרבים המים, אלא משום שרודפים (זורמים מהר) המים. אמר ר' אשי, אותו ציפור "זיז שדי" הוא, שנאמר 'וזיז שדי עמדי' (וכיוון שראשו מגיע לרקיע הרי הוא "עמדי").
הנקודה המרכזית באגדה זו, היא הציפור. מהו עניינה של הציפור?
הזכרנו בביאור האגדה הקודמת את דברי הגמרא1:
אמר רבי חנן שלש שלומות הן: נהר, צפור וקדרה. נהר, דכתיב 'הנני נוטה אליה כנהר שלום'. צפור, דכתיב 'כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות וגו". קדרה, דכתיב 'ה' תשפות שלום לנו'.
כיצד עושה הציפור שלום? הציפור עושה שלום בין שמים לארץ, מתוך שהיא נמצאת בשניהם – הן בשמים והן בארץ. המהר"ל, בביאורו לאגדה זו, כותב2:
דע כי העוף יש לו שתי בחינות יש לו בחינה שהוא שוכן למטה, גם הוא עוף השמים, ולא תמצא בריאה שיש לה מקומות מחולקות כמו העוף…
ור"ל כאשר היה בוחן מצד צורתו העצמי המופשטות, ימצא כי עומד על קרסוליו במיא וראשו עד השמים, כי כן הוא אמתת צורתו [של] העוף הזה. ואמר רב אשי זהו זיז שדי שנאמר 'וזיז שדי עמדי', ר"ל כי שאר עופות אין לומר עליהם כי מצד צורתו הוא עומד במטה ומגיע עד למעלה, כי אין להם צורת העוף בשלימות רק בחסרון, כי אם לעוף הזה שאליו צורת העוף בלא חסרון כלל.
ולפיכך מצד צורתו המופשטת מן החמרי שהוא עומד למטה וראשו מגיע עד השמים.
מהותו הרוחנית של העוף, היא היותו בשמים ובארץ, על כן ה"עוף האידיאלי" עומד כך שראשו בשמים ורגליו בארץ. אלא שבמציאות ישנן הגבלות שונות מצד טבע העולם, ועל כן אין העופות כולם כך, אלא במידה מועטה, מעט בשמים ומעט בארץ. רבה בר בר חנה ראה את הציפור המהותית, המאחדת שמים וארץ.
"שלום ציפור" הוא שלום המאחד בתוכו כוחות שונים, כאותה ציפור, הנמצאת בשמים ובארץ כאחד, ומאחדת אותם במהותה.
על איזה איחוד סובבת האגדה כאן?
נראה לבאר, על פי מקורות פנימיים3, שהאגדה עוסקת באיחוד הנגלה והנסתר, ההלכה והאגדה.
הצד ההלכתי של התורה הוא בחינת יבשה, והצד הרוחני הוא בחינת ים, שהמים שבו מחיים את היבשה4.
רבה בר בר חנה וחבריו, רצו לקרר את נפשם "מעמל הוויות דאביי ורבא ופלפול של הלכה"5, ולטבול במים, בפנימיותה של תורה המחיה את הלכותיה.
הם ראו ציפור, שראשה בשמים ורגליה על הארץ, והמים מגיעים עד קרסוליה, והבינו שבמקום זה יש הזדמנות לראות את ההשתלשלות המלאה – מן השמים ועד הארץ, מן הסודות והיסודות הרוחניים העליונים ביותר, ועד להלכות המעשיות, לגופי התורה.
אולם, יצאה בת קול והזהירה אותם. מדוע יש להיזהר? מפני הגרזן שנפל לים. נבאר את משמעות הדברים.
הציפור עומדת בים, שהוא בחינת הבינה – הים הגדול6.
"חמישים שערי בינה נבראו בעולם"7. ארבעים ותשעה, שהם שבע פעמים שבע, הם ביכולת ההשגה של העולם הזה, אך השער החמישים שהוא בבחינת הבינה, הוא מעל להשגתנו, הוא מעל למציאות המעשית, שנבנתה בשבעת ימי הבנין.
הגרזן, השייך ל"בר נגרא"8, שייך לצד המעשי שבתורה, להויות אביי ורבא. ניתן לעסוק שבע שנים בחלק זה של התורה – ולא להגיע לקרקעית. הדרך המדויקת שבה הרעיונות הגדולים מתיישמים בפרטי התורה היא למעלה מהשגתנו. הציפור בשלמותה נמצאת בים – והיא למעלה מיכולת ההשגה של האדם. לא ניתן להשיג את ההשתלשלות המלאה מן השמים ועד לארץ, מן היסוד הרוחני ועד ליישומו המעשי.
מדוע? "משום דרדפי מיא", ריבוי הפרטים הנדרשים כדי להוריד רעיון פנימי להלכה מעשית מסתער על הלומד ורודף את מחשבתו, ואין דרך להתמודד ולהצליח לראות את ההשתלשלות מרום הרעיון ועד לגילויו המעשי.
בת קול הזהירה את רבה בר בר חנה וחבריו, שלא יעלו במחשבתם שניתן לקחת רעיון פנימי, ולהוריד אותו למעשה בצורה מלאה, עם כל הפרטים המעשיים והמורכבים.
אגדה זו וביאורה מעלים בפנינו את דברי ה"לשם"9:
וביותר בחלה נפשי מדברי איזה מקובלים שבדורינו שהעמיקו בדבריו (של הרמח"ל) ז"ל יותר מדאי, וכל חפצם ותשוקתם לסבב את כל הלימוד ותורת קודש הקדשים זה, הכל רק על פי דרכי הרמח"ל ז"ל, והעמיקו בזה הרבה יותר ממה שכוון הוא עד שלקחו סתרי עליונים קודש קדשים שברום גבוהים ומכנים אותם בסבובי תהלוכות ההנהגה שבהעולם הזה, וכאלו שאין למעלה ח"ו שום דבר אלא רק מה שהשיגו הם בתהלוכות הנהגה שלפי דעתם. וחלילה חלילה להעלות זאת על הדעת לכל מי אשר בשם ישראל יכונה והוא רק מדרך החוקרים המתפלספים אשר לא נגה עליהם אור הקבלה כלל ולא ידעו מגילוייו ית"ש אלא רק מבחי' א"ס שבו לבד, ומעולם העשיה לבד…
ונחזור לדברינו ונאמר כי ודאי הוא שאותן המרבים בהסברים ומלבישים את הכל בהנהגת עולם הזה, הנה כוונתם הוא רק להשכיל ולמצוא רמז למציאות אורות העליונים אשר למעלה. בתהלוכות הנהגתו ית"ש אשר בהעולם הזה, וכוונתם העיקרי בזה הוא כדי להסיר ולהרחיק כל מחשבת פיגול מאיזה דמות ותמונה ומאיזה תכונת חומרי וגשמי וכל יציר נוצר מקדושת האצילות אשר שם הוא אלהות גמור כנודע. ובאשר שכל חכמת הקבלה מדבר באצילות ומכנה שם את כל עניני המציאיית והתכונות והפעולות וככל מה שנמצא בעולם הזה, לכן דחקו את עצמם ומחברים חיבורים ומרבים בדברים איך שכל המציאות דכל אורות העליונים שבאצילות הם הכל רק על ענייני תהלוכות ההנהגה לבד. ומסבבים את כל מה שנאמר באצילות להלבישם בענייני ההנהגה שבעולם הזה. והנה הגם שכוונתם הוא רצויה אבל מעשיהם בזה אינם רצויים כל כך לדעתי. כי גם אם ניתן להם את אשר להם לומר שכוונו באיזה דברים כהלכתן. ויש קצת רמז באיזה תהלוכות ההנהגה לאותן הדברים שהם אומרים. והוא אחר השתלשלות אלפי אלפים רבוא רבואות מדרגות אשר מהאצילות עד סוף העשיה. עם כל זה הנה אין זה מעיקר לימוד חכמת הקבלה כלל. כי הנה עיקר קדושת וגודל מעלות לימוד הקבלה הוא לדבר למעלה ולא למטה וכדי לתקן ולעורר באורותיהם למעלה.
בעל ה"לשם" יוצא בחריפות נגד הגישה הלוקחת דברים עליונים ומורידה אותם לביאור ענייני ההנהגה בעולם הזה.
אמנם, כבר כתב הרב הנזיר בעניין זה10:
אמנם אנו אין לנו אלא שיטת רמח"ל, ואחריו הגר"א ותלמידיו.
אף הרב קוק זצ"ל הלך בשיטת הרמח"ל, וביאר עניינים שבהנהגה על פי דברים פנימיים11.
אף אנו אוחזים בשיפולי דרכו של הרב קוק זצ"ל, שקרא לאחד את ההלכה והאגדה, ולהמשיך מִיַּם החכמה הפנימית אל התלמוד המעשי. אנו מנסים לראות כיצד עולמות רוחניים מופיעים בעולם ההלכה והמעשה.
דוקא משום כך, חשוב מאוד לדעת את דברי ה"לשם", שכן יש בהם הדרכה חשובה ביותר.
ישנה נטיה לאדם שבכל דבר עליון שהוא נפגש איתו, הוא מחפש מיד את ההשלכה המעשית. "מה זה אומר לי, מה אני עושה עם זה". זוהי נטיה שלילית, הנובעת מאגואיזם. האדם שקוע בעולם שלו, ואת כל הדברים העליונים הוא מכניס אליו. אין הוא יוצא מעולמו הפרטי ונפגש בעולמות אחרים, אלא הכל נמדד ברמה הסובייקטיבית.
יש לזכור כי "עיקר קדושת וגודל מעלות לימוד הקבלה הוא לדבר למעלה ולא למטה". העיקר הוא להבין איך מנהיג הקב"ה את עולמו, אף אם אין לכך השלכה מיידית עבור הלומד.
המתרגל ללמוד כך, מתוך רצון והשתוקקות להבין את דרכיו ית', מובטח לו ש"סוף הכבוד לבוא", והוא יעמוד על ההשלכות שיש לדברים העליונים בלימוד הסוגיות, בהלכות ובהבנת התהליכים המתרחשים בעולם.
אולם, חשוב ביותר לזכור, כי אין ללמוד דברים עליונים רק לפי המידה בה הם נוגעים אל העולם האישי. עיקר העניין הוא ידיעת הדברים כשלעצמם, ולא ההשלכה שניתן ללמוד מהם.
נקודה שניה שיש ללמוד מדברי ה"לשם", נוגעת לרצון לאחד את ההלכה והאגדה.
פעמים, שהשומע כיצד עניין הלכתי נובע מרעיון רוחני, אומר "על פי הבנה זו, ההלכה במקרה מסוים צריכה להיות כך וכך", כביכול הרעיון הרוחני עוסק בפועל במציאות הלכתית מסוימת. יש להבין, כי לא ניתן, על בסיס רעיון אחד להסביר את ההלכה למעשה. ההלכה מורכבת מרעיונות שונים ועקרונות שונים, ויש להיזהר מהורדת הרעיונות הרוחניים באופן ישיר אל הסוגיות.
איחוד ההלכה והאגדה הוא אידיאל חשוב ביותר, ומשום כך יש לעשותו בזהירות. יש לדעת כי הירידה של הרעיונות הרוחניים היא "אחר השתלשלות אלפי אלפים רבוא רבואות מדרגות", והמים רודפים ומסתערים בריבוי ענייניהם. את ההשתלשלות במלואה, לא ניתן לראות. הגרזן לא הגיע לקרקע אף אחרי שבע שנים.
הצד המעשי – הקרקע שהציפור עומדת עליה, כוללת בתוכה את כל העולמות העליונים כפי שהם באים לידי ביטוי בצד המעשי, אלא שאין דרך להגיע לכך בצורה מלאה. לא ניתן לראות את ההשתלשלות כולה, אך יש לדעת, כי המעשה כולל בתוכו את כל העניינים הרוחניים, ובעשיית המעשה באים לידי ביטוי עולמות אלה. אף כי אין אנו יכולים לראות בצורה מלאה כיצד נוצרו ההלכות המעשיות מן הרעיונות הרוחניים, אנו יודעים כי כך הדבר, ובמעשה מקופלות כל הבחינות הרוחניות.
העולה מן האגדה הוא, כי החשיבות הגדולה שבאיחוד ההלכה והאגדה, אל לה להביא אותנו לרצון להשיג מעבר ליכולתנו, ולחיבור שטחי ורדוד בין שני התחומים. החיבור הוא עמוק ביותר, ודורש התבוננות גדולה ומקיפה, יחד עם זהירות גדולה.
1 ברכות נ"ו ע"ב.
2 חידושי אגדות ח"ג עמ' צ"ג.
3 בהקדמת תקו"ז ב' ע"ב מתייחסים חז"ל במפורש לציפור שבאגדה אצלנו, עיי"ש, והדברים מבוארים לאור דברי התקו"ז. דברי התקו"ז מובאים ב"פרדס רמונים" להרמ"ק ז"ל, שער ערכי הכינויים, ערך "קרסול".
4 ע" תקו"ז ע"ג ע"ב, ואגרות הראי"ה א', אג' צ"ה, וח"ב אג' תר"ב.
5 לשון הרב במאמרי הראי"ה עמ' 437.
6 בתקו"ז מובא: "וחזא לההיא צפרא דימא" שהציפור עומדת בים, ולא "במיא" – במים, כמובא בגמרא.
7 ראש השנה כ"א ע"ב.
8 עי' עבודה זרה נ' ע"ב "ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה", וברש"י: "חכם בן חכם… שיוכל לתרצה…".
9 ספר הדע"ה ח"א דרוש ה' סימן ז', ח'.
10 קול הנבואה עמ' רפ"ז סוף הערה תכ"ב.
11 ועי' דבריו באגרות ראי"ה א' אגרת מ"ג על הרמח"ל, "וגם אני הקטן הנני חפץ למנקט בשיפולי גלימיה ז"ל, וללכת בעקבותיו כפי מעוט יכולתי".