"על האש" על גב של דג – אגדות רבה בר בר חנה ז'
האגדה השביעית של רבה בר בר חנה1:
ואמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה חלתא אגביה וקדח אגמא עילויה, סברינן יבשתא היא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה אתהפיך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן.
תרגום: פעם אחת היינו הולכים בספינה, וראינו דג אחד שישב לו חול על גבו וצמחו עליו עשבים. חשבנו שזו יבשה, ועלינו ואפינו ובשלנו על גבו, וכשגבו התחמם – התהפך (הדג), ואם הספינה לא היתה קרובה – היינו טובעים.
האגדה הקודמת עסקה אף היא בדג, וכפי שביארנו, הדג רומז למציאות עליונה, הקשורה לעולמות עליונים ואיננה יורדת אל היבשה – אל העולם המעשי. נראה, שאגדה זו ממשיכה לבאר את עניינו של הדג בכיוון זה, והיא עוסקת בעיקר בתלמידי חכמים ה"חיים במים" ושקועים במחשבות עליונות והשגות נשגבות.
הדג אומנם איננו יורד אל היבשה, אך יש מציאות שבה מתהווה יבשה על גבו. אף כאן ננסה לבאר את משמעות הדברים על פי דוגמא, ונעסוק בעולמו של הרב קוק לאור האגדה.
הרב חרל"פ מתאר את הרב קוק2:
אך בכלל, יסוד אושר חיותו הפנימית, היה מקדשו הפנימי, בהירות קדש אמנותו הטהורה. "צדיק באמונתו יחיה" הכיר הרגיש וחש, מבלי כל הסחת-דעת, בהעוז הפנימי של אור ה', המחיה אותו ואת כל העולמים כולם, ועל ידי זה היה דבוק בדביקות אמת בחי העולמים ב"ה.
במקדשו הפנימי זה החזיק, מבלי לצאת ממנו אף לרגע, ובו קידש וטיהר את מחשבותיו וכל הגיונותיו, שלא יהיו חולין, והיו כולם קדש לה'. אף גם שמר שלא להוריד את קדשי מחשבותיו והגיונותיו אל התפעלות החומר, למען לא יקבלו שינוי דרך ירידתם ממעוז קדשם, וישארו ברוממות טהרתם ממש, כפי מה שהם במקורות מחצב קדשם. וזה דרכו בקדש, לבטל כל רגשי הגוף והחומר, ולפנות מקום לגילוי הנשמה, שתהיה אך היא ממלאה את כל הגוף, וגם כל המעשים יהיו נעשים דוקא על פי הערנות הנשמתית ועוז קדשה.
הרב היה כדג במים, השקוע כולו במקדשו הפנימי, בחיי הקודש. בעולמו של הרב לא היה מקום לחולין.
אולם, על גבו של הרב נבנתה יבשה. דברים מעשיים רבים נבנו על ידי הרב, אולם היה זה "מגבו", וראשו ורובו – נשאר במים ולא יצא מן המקדש הפנימי. הקשר עם ה"ישוב החדש" – בני המושבות, אנשי תנועת הפועלים וכדו', הוא דוגמא לענין כזה.
הרב יזם את "מסע המושבות", שבמהלכו נפגש עם אנשי המעשה, ופעמים שנאלץ להתמודד מול אנשים הרחוקים מתורה ומצוות ואף עם מתנגדים, כדוגמת חלק מן המורים של בני המושבות, שהחציפו פנים מול הרב ולא סרו למרותו. זוהי דוגמא ל"יבשה שנבנתה על גבו" של הרב – קשר אל העולם המעשי, שרחוק מעולמו הפנימי של הרב.
אולם, כאשר היבשה מתחזקת מעבר למידה, ומזמינה אנשים לבשל ולאפות עליה – הדג מתהפך, ושב אל המים. כאשר הקשר עם העולם המעשי עובר את גבולו, הרי שמשתנים הדברים.
יתכן שבחייו של הרב היתה פרשת רצח ארלוזורוב נקודת המפנה, שבה נפגש הרב עם השחיתות שבעולם המעשה, עם התככים הפוליטיים שיכולים להגיע עד שפיכות דמים של בני המחנה שכנגד3. פעילותו של הרב בפרשה זו להצלתו של הנאשם גרמה לנתק עמוק בינו ובין תנועת הפועלים דאז. זוהי דוגמא למצב שבו היבשה שנבנית על גבו של הדג גורמת ל"שרפה", והדג נאלץ לחזור למים.
מי אשר מרחבי המים הם מקור חייו וגידולו, אינו יכול להיות קשור אל היבשה בקשר אמיץ מדי. קשר כזה מוביל פעמים רבות לכך שהאדם הקדוש "נכוה" מקשריו אל עולם המעשה והוא שב אל המים.
רבה בר בר חנה מתאר את מצבם של העולים על גבו של הדג, ולפתע האדמה שתחתיהם מתהפכת.
ניתן לדמות זאת לתלמידיו של הרב, שבעקבותיו קשרו קשרים עם עולם המעשה – פנו למושבות, יזמו אגודות משותפות וכדו', וכאשר הרב "שב למים", הם עלולים למצוא את עצמם מנותקים מן הספינה – מעולם התורה שממנו יצאו, וקשורים לעולם המעשה ללא יכולת לשוב.
בעולת ראי"ה4 מבאר הרב את הפסוק5: "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור":
והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. זאת היא עבודת ד', המתפשטת חוץ ממרכזה, באה אל גבולי החיים החלוניים, כדי להשאירם בטהרתם על ידי השפעתה החודרת. על כן אף על פי שהדשן הזה, מכללות התפוח הנשאר, הוא מוצא מחוץ למחנה, אבל המקום הוא מקום טהור. אל מקום טהור.
הדשן – משיירי הקרבנות – יוצא אל מחוץ למחנה, על מנת להשפיע על חיי החול מקדושת המקדש. אולם, גם בעולם המעשה עליו להינתן במקום טהור. גם בעת הירידה אל עולם המעשה צריך לשמור על קשר עם הטהרה, עם המקדש, ולא להפוך לחלק מן העולם הזה בצורה מלאה. בלשון האגדה נאמר, שלעולם צריך אדם לוודא שהוא יכול לשוב אל הספינה – אל עולם התורה ואל בית המדרש ממנו יצא. אם לא ישמור על כך – עלול הדג להתהפך, והוא ימצא עצמו טובע במים ללא נקודת אחיזה.
הבנה זו של האגדה, שולחת אותנו לשאלות חינוכיות שיש מקום לתת עליהן את הדעת. מובן, שהדרגה עליה מדובר באגדה היא עליונה ביותר, ולא כל אחד רשאי ליטול את התואר "דג" ולהגדיר עצמו כשקוע במים, אולם ניתן להשליך מדברי האגדה על עולמות אחרים, שניתן לזהות בהם את התהליך הזה.
כדוגמא, נציג שאלות ביחסי רב ותלמידיו. הרב מייצג את עולם הרוח והתורה, ופעמים שתלמידיו שקועים בעולם החומר. האם יש מקום לרדת אל עולמם של התלמידים? כיצד יכול הרב לבנות "על גבו" מקום אליו יכולים התלמידים להתחבר?
יש ר"מים הנוהגים להתעדכן בחדשות הספורט, כדי שיוכלו לשוחח על כך עם תלמידים וכך לקרב אותם. האם זוהי ירידה מוחלטת ליבשה, או שעדיין יכול הר"מ להגדיר עצמו כחי במים?
ובעניין נוסף – עיסוקם של רבנים בשאלות פוליטיות. ניתן לומר, שאף שהרב עיסוקו ברוח, עם זאת על גבו – מרוחו ומכוחו – יכולים להיבנות ענייני החול, ועיסוקו בהם אינו פוגם בעולמו הרוחני. אולם, ניתן לומר גם שזהו תפקיד של "אנשי היבשה", שזהו עולמם ועניינם, ועל הדג מוטל התפקיד להישאר במים, שכן יציאתו, אפילו החלקית, תגרום לבעיות ולקשיים – כפי שמובא באגדה, שבסופו של דבר נאלץ הדג לשוב אל המים.
ובהקשר נוסף – שותפותו של הציבור הדתי עם הציבור החילוני. למשל, הצטרפות מפלגה דתית לממשלה שבה שותפה מפלגה אנטי-דתית קיצונית. המפלגה הדתית מוכנה לשאת על גבה יבשה, ובכך לקשר גם את הציבור הרחוק מתורה לעולם התורה. אולם, ההיסטוריה של השנים האחרונות מלמדת, שסופה של יבשה כזו, שנבנית על גבו של הדג – לגרום לדג ל"שריפה", והשותפות מתפרקת – הדג שב למים.
הלקח העולה מאגדה זו, שהרוצה להיות שקוע ומקושר לעולם הרוחני, צריך לבחון היטב את גבולות הקשר שלו אל עולם המעשה, על ביטוייו השונים, שכן פעמים שקשר כזה יכול לפגוע ולהזיק.
1 בבא בתרא ע"ג ע"ב.
2 ליקוטי הראי"ה להגרמ"צ נריה, עמ' 488.
3 הכוונה להאשמת סטבסקי ברצח, דבר שהוכח כלא נכון, אך השתמשו בו כדי לנגח את המחנה הרוויזיוניסטי דאז. עי' בליקוטי הראי"ה עמ' 381 – 396.
4 ח"א עמ' קכ"ד.
5 ויקרא ו', ד'.