חסד ודין, נגלה ונסתר – אגדות רבה בר בר חנה א'
בשנה שבה לומדים בישיבה מסכת בבא בתרא, לא ניתן להתעלם מאגדות רבה בר בר חנה המובאות במסכת זו1. אגדות אלו, בהן מספר רבה בר בר חנה על דברים ששמע וראה במסעותיו, מופלאות ביותר, ועוסקות בעניינים הנראים רחוקים ומשונים. במהלך השיחות הקרובות נעסוק במספר אגדות.
האגדה הראשונה:
אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינה מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה ונייח.
תרגום: אמר רבה (ויש מוסיפים: בר בר חנה): סיפרו לי יורדי הים, הגל הזה שמטביע את הספינה נראה כזוהר של אש לבנה בראשו (או בתחילתו), ואנו מכים אותו באלות שחקוק עליהן "אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה", והגל נח.
באופן כללי, ניתן לומר כי הספינה היא האדם או עם ישראל, והגל הוא כוחות הרע שבעולם – יצר הרע, האומות וכדו'. לולא שם ה' שבעזרנו – לא ניתן להתמודד עימם.
אולם, נראה שבביאור אגדות אלה יש לעמוד על הפרטים המופיעים בהם2, ולא להסתפק בהבנה כללית. ננסה לעמוד על שתי דרכים בביאור אגדה זו.
א. המים הם ביטוי לחסד, וגל גדול של מים מבטא שפע גדול של חסד. אולם, כאשר החסד מופיע ללא כל גבולות ומסגרות, הוא עלול לקלקל ולהחריב, כמבול, שהחריב את העולם כולו.
העולם בנוי כך שכל כח מקבל את מקומו ואת הופעתו הראויה. כאשר כח אחד חורג מן המסגרת ומופיע בעוצמה גדולה מדי, הספינה עלולה לטבוע. העולם כולו הוא כספינה – לא תמיד אנו עומדים על הקרקע ביציבות, אלא מתנודדים. דור של שינויים גדולים, מגלות לגאולה וכדומה, מתאפיין בחוסר יציבות – דרכים ישנות מאבדות את קיומן, ודרכים חדשות צריכות להיסלל. בדור שכזה חשוב במיוחד להקפיד על איזון, על מסגרות נכונות דרכן מופיעים הכוחות השונים. שפע של חסד, המתבטא בפריצת מסגרות ושבירת מוסכמות, עלול להטביע את הספינה כולה.
פעמים שההתמודדות היא בהכאה. מול עודף חסד יש להופיע בדין ובגבורה, ודבר זה מתבטא בהכאה. דוגמא לדבר ניתן לראות אצל אחאב3. אחאב היה כלול ממידת החסד, כפי שאמרו עליו4: "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד המה". אחאב הופיע את מדת החסד ללא גבולות, דבר שהתבטא ברחמיו על מלכי ארם. כנגד מידתו זאת בא אליו דבר ה' בפי הנביא: "הכני נא בדבר ה'". פעמים שדבר ה' הוא הכאה, הבאה להגביל את הופעתו של החסד שלא במקומו5.
בראשו של הגל ישנה אש לבנה. האש, הפך המים, היא בחינת דין, ולבן הוא ביטוי לחסד. הביטוי "אש לבנה" כולל בתוכו את שתי הבחינות הסותרות, לכאורה, ומלמד על הצורך באיזון ביניהן על ידי הופעתן יחד.
הדברים אמורים הן ביחסו של האדם לאחרים, והן ביחסו של האדם לעצמו. פעמים שרחמי האדם על עצמו אינם במקומם, והאדם משתמש במידת החסד שלא במקומה. צריך להלביש את החסד במסגרת של עבודה ועמל, של הצבת מטרות ועמידה בהן, ולא להתנהג בחסד גמור, שהוא בעצם וויתור של האדם לעצמו.
אדם שמח למשל, זה דבר טוב, בחינת חסד. אולם הופעה מוגזמת של שמחה, היא כגל המטביע את הספינה – השמחה יכולה לחנוק את כוחות הנפש האחרים, כמו העמל, השקידה וההתגברות על היצר, שהם בחינת "דין", הדורשים מסגרת וגבולות ומצמצמים את הופעת השמחה. על האדם לאזן את הופעת כוחות הנפש השונים, לבל יטביע עודף החסד את מסגרת החיים הבריאה והשלמה.
נראה שבדרך זו יש להבין את השמות החקוקים על האלה. כל השמות יש בהם בחינה כפולה, הבאה ללמד על כך שאין די במידה אחת, ורק הופעה מאוזנת של שתי המידות, החסד והדין, היא הופעה שלמה:
"אהיה אשר אהיה" – שם 'אהיה' מופיע פעמיים.
"י-ה" – "אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה' ואחד בי'…"6: עולם הזה ועולם הבא.
שם הוי"ה מורכב אף הוא משתי בחינות. שתי אותיות ראשונות בחינת מח, ושתי אחרונות בחינת גוף.
"אמן אמן" – אף כאן פעמיים, לבטא את האיזון הדרוש בין שתי המידות.
ב. יש המבארים כי "ספינה" היא לשון ספון – דבר נסתר. על פי זה ניתן לומר כי "גל" הוא לשון גילוי – נגלה.
בתורת הנגלה יש עוצמה ממשית גדולה – לימוד הצד ההלכתי, הנוגע לחייו המעשיים של האדם, מעורר תחושה של עוצמה וחשיבות. משל הנגלה והנסתר דומה ליחס בין מזונו של האדם ובין התורה – מזון הנשמה. כל אדם יודע שאי אפשר להתקיים בלא מזון, אך נדמה לו לאדם כי הוא יכול לחיות בלא תורה, שכן השפעתה איננה גלויה, מוחשית ומיידית.
כך ברור לאדם שיש חובה ללמוד נגלה – הלכות וכדומה, שכן על האדם לדעת מה לעשות וממה להימנע. נדמה לו לאדם שבלא לימוד נסתר – נשמת התורה, יכול הוא להתקיים מבחינה רוחנית.
כך קורה שהנגלה מטביע את הנסתר – והגל מטביע את הספינה. התורה הנגלית איננה נותנת לתורת הנסתר להופיע. זהו מצב של סכנה גדולה7, ויורדי הים יודעים גם מהי דרך ההתמודדות. ראשית, בראשו של הגל יש "צוציתא דנורא חיוורתא" – זוהר של אש לבנה. הביטו "אש לבנה" מוכר לנו ממדרש חז"ל8:
ר' פנחס בשם ר' שמעון בן לקיש תורה שנתן הקב"ה עורה אש לבנה, חרותה אש שחורה.
האש השחורה אלו הן האותיות – חלקי התורה אותם אנו פוגשים בגלוי. האש הלבנה, הגויל שעליו נכתבות האותיות, היא ביטוי לחלק התורה הנסתר, שאין לו ביטוי בצורה גלויה.
החידוש הוא, שבראש הגל – יש אש לבנה. בתורת הנגלה עצמה יש "חלונות" שדרכם ניתן להציץ ולראות את הנסתר9.
הנגלה עצמו אינו יכול להתקיים בלא הנסתר, בלא הנשמה, "נשמת התורה"10, ולכן בראשו, במוח, משכן הנשמה, יש אש לבנה, יש רמז לכך שהדברים נובעים מנשמת התורה.
"צוציתא" רומז לציצית. הציצית היא בגד – המכסה ומסתיר את התוך, אך קשורים בו חוטי לבן וחוטי תכלת, המזכירים את כסא הכבוד. בכיסוי עצמו יש חורים דרכם ניתן להציץ (לשון ציצית) אל נשמת הדברים.
יורדי הים מספרים, כי הדרך להניח את הגל היא בשמות ה'. שמות ה' הם היסוד עליו בנויה תורת הסוד, נשמת התורה. "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", ודבר זה בא לידי ביטוי בפנימיות התורה.
פעמים, שהנגלה מתגבר כל כך, עד שהוא עלול להטביע את הנסתר, ועל כן יש צורך להכותו. יש לצמצמו ולהגביל את הופעתו, כדי לשמור על הופעה נכונה של התורה, לבל תטבע הספינה. יש להופיע את שמות ה', המחיים את המציאות כולה ומאפשרים לספינה להופיע כראוי לה.
1 בבא בתרא ע"ג ע"א והלאה.
2 עי' בביאור הרב זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 421), ש"נחותי ימא" הם הנשמות שלימדו אותו חידושים וסודות התורה, ואם כן ודאי שיש להעמיק בכל פרט ובכל מילה מדבריהם.
3 עי' בדברי הנצי"ב בהקדמתו לשאילתות "פתח העמק" א', ח', שמבאר את עומקו של עניין.
4 מלכים א' כ', ל"א.
5 כפי שרואים אצל אחאב, חסד מוגזם מוביל להיפוכו: אחאב התאכזר אל נבות, כדברי חכמים "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף נעשה אכזרי במקום רחמן".
6 מנחות כ"ט ע"ב.
7 עי' אגרות ראיה ח"ב אג' תפ"ג.
8 ירושלמי סוטה פ"ח ה"ג.
9 הרמב"ם מתאר את היחס בין הנגלה והנסתר (פתיחה למורה נבוכים): "אמר החכם, 'תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבר על אפניו'. ושמע באור זה הענין אשר זכרו. כי 'משכיות' הם הגופות המפותחים בפתוחים משובכים – רצוני לומר, אשר בהם מקומות פתוחים דקי העינים מאד, כמעשי הצורפים – ונקראו כן, מפני שיעבור בהם הראות, תרגום 'וישקף' – 'ואתסכי'. ואמר, כי משל תפוח זהב בשבכת כסף דקת הנקבים מאד הוא – הדבר הדבור על שני אפניו. וראה מה נפלא זה המאמר בתואר המשל המתוקן, וזה – שהוא אומר, שהדבר שהוא בעל שני פנים – רצונו לומר, שיש לו נגלה ונסתר – צריך שיהיה נגלהו טוב ככסף, וצריך שיהיו תוכו טוב מנגלהו, עד שיהיה תוכו בערך אל נגלהו כזהב אצל הכסף; וצריך שיהיה בגלויו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו – כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשבכת כסף דקת העינים מאד, וכשיראה מרחוק או מבלתי התבוננות, יחשב הרואה בו שהוא תפוח של כסף, וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה, יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב. וכן הם משלי הנביאים ע"ה, נגליהם – חכמה מועילה בדברים רבים, מכללם – תקון עניני הקבוצים האנושיים, כמו שיראה מגלויי 'משלי' ומה שידמה להם מן הדברים; ותוכם – חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתה". בנגלה עצמו יש 'חורים' – קושיות וכדומה, שדרכן ניתן להיכנס אל ההבנה הפנימית בדברי התורה.
10 זוה"ק בהעלותך קנ"ב ע"ב.