מן ה- ? אל ה- 1
בראשית מה?
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
הרושם הנוצר מן העיון בפסוקים הפותחים את התורה הוא כי הינם עתירי סוד. לא רק העמידה מול פלא הבריאה מובילה לתחושה זו, אלא אף לשון הכתוב כאילו רומזת לנו שככל שנתקדם בהבנת התורה, תמיד היא תישאר גדולה מאתנו ותמיד יהיה לאן לחתור ולחדש בה. כבר המשפט הראשון בתורה: "בראשית ברא", יוצר מבוכה כפי שמשתקף מפירושו (הארוך) של רש"י לביטוי זה:
בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני… ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו… ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת… אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
אין זו דרכו של רש"י להתפלמס ולהאריך כל כך בפירושו, וכאן רש"י עושה זאת ומסביר לנו מדוע כמעט ואי אפשר להבין את הדברים כפשוטם. אפשרות שרש"י שולל היא שהכתוב נקט בדרך של משפט חסר, ולא אמר בראשית מה ברא א-לוקים את השמים ואת הארץ. ובכל זאת, היו פרשנים שכן הלכו בדרך זאת, אך לא פירשו מדוע התורה החסירה מילה. ובכלל, מהי המילה החסרה? "הכל", כפי שהציע רש"י, או שיש אפשרויות נוספות?
שאלות מעולם התוהו
עוד עניינים שננסה לברר:
* אנו פוגשים את השמים והארץ כבר בפסוק הראשון, אך בהמשך כתוב שהשמים נוצרו ביום השני, עם יצירת הרקיע, ואילו הארץ קבלה את שמה רק ביום השלישי עם חשיפת היבשה. כיצד מופיעים השמים והארץ כבר ביום הראשון?
* בפסוק ב' מתוארת הארץ, אך על השמים הכתוב אינו מדבר. מדוע?
* מהם "פני תהום" ומהם "פני המים"? האם אין זהות בין תהום למים?1
* מושגי האור והחושך הופכים למושגי זמן: "וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה". מה משמעות הקשר בין בריאת האור ובין התהוות הזמן?
* בהתחלה מושגי הזמן הם: "יום ולילה", ובהמשך: "בוקר וערב", וה"יום" כולל כנראה את שניהם. מדוע נוקטת התורה בכינויים שונים?
יצירת הזמן
פסוקי "בראשית" עוסקים במעבר מן האין אל היש. הא-לוקות כל כך כוללת ונשגבה, וכיצד יש מקום למציאות שכביכול נוספת על המציאות הא-לוקית!? לעיתים אנו שואלים שאלה זו מכוון אחר2:
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
הרי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו! וכך לא מובן כיצד רוח א-לוקים מרחפת על פני המים, הלוא מלוא כל הארץ כבודו!
כאמור, פסוקים אלו עוסקים בפער התהומי בין הא-לוקות האינסופית ובין בריאת העולם המוגבל, שעם כל מוגבלותו, תתגלה בו בסופו של דבר, הא-לוקות. האינסוף בורא את העולם, ומופיע בתוכו.
המסגרת לבירור זה, היא הזמן. אכן היה מקום לכתוב: "בראשית הזמן ברא א-לוקים את השמים ואת הארץ". אך מה שייך לדבר על זמן במקום כל כך נשגב? מושג הזמן שייך למציאות התחתונה של העולם הנברא, והוא משמש כינוי לעולם זה. רבי יהודה הלוי מכנה את ברואי העולם: "עבדי זמן", כי העולם נתון לממשלת הזמן. אך מעבר למציאות העולם, קיימת מציאות שכלל אינה תלויה ומוגבלת במסגרת הזמן. הרב קוק נותן ביטוי לכך בדברו על התשובה, שכידוע, פורצת את המסגרת הקשיחה של: "את הנעשה אין להשיב"3:
אין כח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה, מפני שטפם ורבוים, מפני מהירותם הנפלאה, מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם, שהזמן בעצמו הוא רק אחד מהתבניות המצומצמות שלו.
מכיוון שכך, אין מילים לתאר את מציאות הזמן שהיא מעל למציאות הזמן המוכרת לנו. במקום כל כך עליון אין זמן, ואין מילים לתאר את היש. ולא בגלל שהתורה מוגבלת, אלא משום שאנו מוגבלים ביכולת הקליטה שלנו. לכן התורה נוקטת בסגנון של "מקרא חסר", ומשמיטה את המילה המתארת את זמן בראשית.
מן האין אל היש
אף מצבו של העולם בראשיתו, מתואר בלשון רומזת, בשל נשגבות הדברים. המעבר מן האין אל היש, מן האינסופי לסופי ולמוגבל, יוצר פרדוכס: המוגבלות של הבריאה אינה מאפשרת לראות את הא-לוקים, את השלם. אך מצד שני, בלי א-לוקים אין חיים ואין קיום לבריאה. פסוקי בראשית עוסקים ביישובו של הפרדוכס.
תחילה יש חלוקה בין שמים לארץ. על השמים כלל אין מדברים. הם קיימים, אך נמצאים למעלה מכל תפיסה, עדיין.
הארץ תחתונה יותר, אינה מסוגלת לשאת את הגילוי הא-לוקי, והיא נשארת ריקה וחסרת מציאות. חשכה אופפת את אותה ריקנות, והיא מנותקת, לכאורה, מן הבורא. זוהי הבחינה הראשונה שבה מתארת התורה את הארץ: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". "תהום", בחינה של "תוהו".
מאידך, בתוך אותה ריקנות יש מים שעומדים מוכנים להחיות את הארץ, מכח רוח א-לוקים המרחפת על פניהם וקשורה בהם. זאת הבחינה השניה שבה מתארת התורה את הארץ: "ורוח א-לוקים מרחפת על פני המים". "מים", בחינה של "שמים". אך הארץ עדיין אינה מוכנה לקליטת הא-לוקות. בשלושת ימי הבריאה הראשונים מוכשרת הקרקע לקליטת הא-לוקות, בשלושה שלבים:
ביום הראשון – טיפול בבעיית: "וחושך על פני תהום". ראשית יש לברוא את האור, ובכך לאפשר גילוי א-לוקות בעולם. אמנם אין כאן גילוי של כל האור, ועדיין החושך קיים, אך נוצרת הבדלה בין האור ובין החושך, ונוצר הזמן שהוא פריה של הבדלה זו. יצירת הזמן מאפשרת את גילוי הא-לוקות בעולם באופן הדרגתי. הזמן הוא הכלי שבתוכו ודרכו מתגלה האור הא-לוקי. המגמה היא של הבדלה והפרדה: היום והלילה נקראים: בוקר וערב. בערב, הכל מתערבב בשל החשיכה, והעולם חוזר כביכול אל התוהו, אך בבוקר שוב קיימת ההפרדה – וניתן לבקר בין דבר לדבר, ודרך מנות קצובות אלו מתגלה הא-לוקות קמעא קמעא. ולמרות שנראית לכאורה מגמה של הפרדה, באמת אנו צועדים אל האחד: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". מן ה- ? שבבראשית אנו צועדים לקראת ה- 1.
ועדיין זו הכנה עליונה. גילוי הא-לוקות בעולם דורש שלבים נוספים:
ביום השני – טיפול בבעיית: "ורוח א-לוקים מרחפת על פני המים". המים הם חיים בכוח, אך ללא חיבור עם "רוח א-לוקים", לא תיתכן מציאות חיים בפועל. ההבדלה בין מים עליונים לתחתונים על ידי עשיית הרקיע, "מנמיכה" את השמים והופכת אותם מושגים יותר. המים נקווים אל מקום אחד, ויש מקום לבריאה.
מאידך, יש כאן חציצה בין רוח א-לוקים המרחפת ובין המים התחתונים, ולא ניתן לומר: "כי טוב".
ביום השלישי – טיפול בבעיית: "והארץ היתה תוהו ובוהו". עתה המים התחתונים ניתנים לתפיסה. הם הוגבלו מלמעלה על ידי הרקיע, ואף היקוות המים למטה, למקום אחד, יוצרת "ארץ חדשה". לא הארץ הבלתי מציאותית שנפגשנו איתה קודם, אלא ארץ מצומצמת יותר, וממילא גלויה, נתפסת, ויכולה מעתה להוציא חיים. יצירת החיים תופיע על ידי המים נותני החיים, ודרכם יתגלה הבורא: "קול ה' על המים"4. עתה יכולה הארץ להצמיח, ושוב לא תהיה תוהו ובוהו.
הנביא זכריה מתאר את המעבר מן המציאות המחולקת, "עלמא דפירודא", אל האחדות המוחלטת שתופיע דרך גילוי הא-לוקות בעולם5:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן.
וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה'
לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה
וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם
חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה.
וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץבַּיּוֹם הַהוּא
יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
החלוקה בין אור לחושך, בין יום ללילה ובין בוקר לערב תתבטל, והיה לעת ערב יהיה אור. אזי מסגרת הזמן לא תופיע באופן מחולק ומפורד, אלא יהיה זה "יום אחד".
מים חיים יצאו מירושלים ויבטלו את החלוקה בין המקומות השונים בארץ, בין הים הקדמוני ובין הים האחרון, וכן את החלוקה לעונות השנה. הארץ תופיע בצורה מאוחדת, ואז תופיע האחדות הא-לוקית, בארץ: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
לסיכום, ננסה לתאר את מה שנאמר על ידי תרשים:
1 כגון: "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (תהילים מ"ב, ח).
2 מלכים א ח', כז.
3 אורות התשובה ד', א.
4 גילוי הבורא דרך המים מתברר במיוחד על ידי ירידת הגשמים, שתלויים במחויבותו של האדם לקשר עם א-לוקים.
5 זכריה י"ד, ו-ט.