אוהבים אותך ארץ ישראל
פרשת ויגש חותמת בפסוק1:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
רש"י מבאר:
וישב ישראל בארץ מצרים – והיכן, בארץ גושן, שהיא מארץ מצרים.
מה רוצה רש"י לומר בדבריו?
נראה, שבדרך כלל כותבת התורה את שם העיר (או האזור), ואחר כך את שם המדינה, כגון: "בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"2, "עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן"3, "לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן"4, ועוד רבים. כאן, בפרשת ויגש, הקדימה התורה את שם הארץ – "ארץ מצרים", לשם האזור – "ארץ גושן", ורש"י מעמידנו על הענין.
מדוע נכתב פסוק זה כך?
נראה שרוצה התורה לרמוז לפסוק הפותח את פרשת יוסף ואחיו5:
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
התורה מקיפה את פרשת יוסף ואחיו בתיאור ישיבתו של יעקב – תחילת הסיפור בישיבתו של יעקב בארץ כנען, וסופו בישיבתו בארץ מצרים.
פסוק זה סוגר מעגל נוסף, מצומצם יותר, ביחס לפרשת ויגש. תחילתה6:
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.
וסופה:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
בזוה"ק דרשו לשון "ויגש" ולשון "גושן" בצורה דומה7:
בוא וראה, "ויגש אליו", התקרבות עולם בעולם להתאחד זה בזה להיות הכל אחד, משום שיהודה הוא מלך ויוסף הוא מלך התקרבו זה בזה והתאחדו זה בזה.
ובהמשך הפרשה דרשו8:
…"ויעל לקראת ישראל אביו גשנה", לקראת ישראל הוא סוד אדם, גשנה, התקרבות אחת להתקרב כאחד בקרבן אחד ויחוד אחד…
הן "ויגש והן "גושן" הוא לשון התקרבות ואחדות. הפרשה עוסקת באיחוד משפחת יעקב, ובעיקר באיחוד יהודה ויוסף המבטאים שני עולמות – שני מלכים, שני משיחים, שתי בחינות בהופעת הקדושה בעולם.
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
מה בא ללמדנו סופו של הפסוק?
הכלי יקר מבאר:
כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב "וישב יעקב", ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו'. הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה: "לגור בארץ באנו", מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור, כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם. וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.
האחיזה בארץ גושן, העובדה שבני ישראל פרו ורבו בה, מלמדת על השתקעותם במקום, דבר המנוגד לתכנית המקורית – להיות גרים במצרים עד שיוציאם משם הקב"ה.
נראה, שיש לעיין בפסוק זה עיון נוסף על מנת לעמוד על משמעותו המלאה.
אין ספק, שפסוק זה בא ללמד את היחס של בני ישראל לגלות. עד עתה, היתה ישיבתה של משפחת יעקב במצרים תוצאה של אילוץ. הרעב בארץ כנען אילץ אותם לרדת למצרים לשבור אוכל, וזו הסיבה להגעתם למצרים ולהישארותם שם.
בפסוק זה חלה תפנית. כבר לא מדובר על אילוץ ועל הכרח, אלא על ישיבה מרצון, על השתקעות לשנים רבות, לא רק מחמת הרעב, אלא מתוך קישור למקום. נראה, שפסוק זה מעמידנו על היחס הראוי לגלות באופן כללי.
אנו מוצאים הבדל בענין זה בין ישראל לאומות העולם.
התורה מתארת את הליכתו של עשו מארץ כנען כאשר בא יעקב מחרן9:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.
פסוק דומה מופיע בתיאור ירידת יעקב למצרים, ונראה שהתורה מעמידה פסוקים אלה זה מול זה10:
וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.
אף יעקב לוקח את בניו ובנותיו ורכושו שרכש בארץ כנען, ונאלץ לנדוד. אולם ההבדל ניכר. עשו הולך אל "ארץ", ויעקב הולך "מצרימה". התורה לא מזכירה את המילה "ארץ" בהקשר לירידת יעקב למצרים.
מהי משמעות ההבדל?
רש"י מבאר את הסיבה הפנימי של עזיבת עשו את ארץ כנען:
ומדרש אגדה "מפני יעקב אחיו", מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) "כי גר יהיה זרעך", המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.
מה מפריע לעשו בגזרה שנגזרה על המקבל את ארץ ישראל? האם אין הוא מוכן להשקיע בארץ?
עשו מחליט, כי אין הוא חפץ בארץ שהמחיר לקניינה הוא גלות. הוא לא מוכן לעזוב שוב ושוב את מקומו, לנתק את הקשר לארצו, וללכת למקום אחר. עשו הולך ל"ארץ" – להתקשר למקום, לאדמה.
יעקב, לעומת זאת, יושב בארץ כנען ועוזב אותה לטובת מצרים. בני יעקב יודעים שזו "ארץ לא להם", ובכל זאת הם משתקעים בה.
ניתן לזהות בכך תכונה ישראלית יסודית – חוסר הקשר החזק לארץ, לאדמה. כבר לאברהם נאמר שבניו יהיו גרים "בארץ לא להם", ואף אברהם בעצמו גלה מארצו זמן קצר לאחר שהגיע אליה. מהי משמעות הדברים?
יש שהפכו תכונה זו לאידיאולוגיה. רש"ר הירש, למשל, ראה את הקיום היהודי בגלות כקיום לכתחילה, של הפצת אור התורה בקרב בגויים. אין ולא צריך להיות לעם ישראל קשר אל הארץ.
אף אם אין זו אידיאולוגיה, ואנו מבינים כי ארץ ישראל חיונית לחייו של עם ישראל, יש משמעות לתכונה זו.
הקשר בין ישראל לארצו איננו קשר גשמי בלבד, אלא קשר שיסודו רוחני. משום כך, יש דרך בה הקשר הזה בא לידי ביטוי. לא בכל מחיר יושב עם ישראל בארצו. כאשר חוטאים, ולא מגלים את הקשר הרוחני – הרי שגולים מן הארץ. צריך להיות ראויים לארץ ישראל, שכן אין זו ארץ ככל הארצות.
על כן כבר בראשית הדרך הוטבעה תכונת הגלות בעם ישראל, כדי להטביע את הקשר הרוחני אל הארץ. בתקופות הגלות הקשר נשמר מרחוק, ולא בפועל, ואז מתגלה כי זהו קשר שמקורו רוחני, והקשר המעשי הוא ביטוי לכך.
נקודה נוספת היא היות עם ישראל קשור לעולם כולו. עם ישראל צריך לתקן את העולם כולו, ועל כן הוא נדרש לעבור בכל המקומות. אמנם ארץ ישראל היא מקומו הראוי והמוחלט, אך יש ללקט גם את הניצוצות מכל הארצות, וזה נעשה על ידי הגלות. העובדה שעם ישראל מוכן להשתקע בגלות, מלמדת על קישורו של עם ישראל לכל הארצות ולכל המקומות, מתוך מדרגתו העליונה.
שיבתנו לארצנו לאחר גלות ארוכה מצריכה אותנו לבנות בקרבנו מחדש את הקשר העמוק לארץ, את אהבת הארץ כפשוטה.
1 בראשית מ"ז, כ"ז.
2 בראשית כ"ג, ב'.
3 בראשית ל"ג, י"ח.
4 בראשית ל"ה, ו'.
5 בראשית ל"ז, א'.
6 בראשית מ"ד, י"ח.
7 זוה"ק ח"א, ר"ו ע"א בתרגום.
8 זוה"ק ח"א, רי"א ע"א בתרגום.
9 בראשית ל"ו, ו'-ז'.
10 בראשית מ"ו, ה'-ז'.