על הסערה בעניין "סירוב פקודה" 3
התורה מחנכת אותנו במספר מקומות לפתח בקרבנו את הרגישות לזולת – להרגשתו, לתחושותיו ולמצבו.
כך מבאר הכלי יקר את מה שעשה יוסף למִצְרִים בשעה שירדו ישראל למצרים1:
וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.
ויותר נכון לפרש כל הבלבול הלזה לפי שנאמר (דברים י יט) 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים'. כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר וכל דעליה סני לחבריה לא יעבד, על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר…
מדוע העביר יוסף את כל אנשי מצרים מעיר לעיר? מדוע גרם לבלבול כזה בקרב תושבי מצרים? כדי שיחושו את צערו של הגר, וידעו להתייחס נכון לבני יעקב, הגרים בארצם.
מי שלא חש את תחושתו של הגר, עלול לזלזל ברגשותיו, ולא לחוש בצערו ובכאבו. עלינו לבנות בקרבנו את הרגישות לצערו של הזולת, ובמיוחד של הנמצא במקום זר (או נאלץ לעבור ממקומו). כדי שלא יהיו אחיו בצער, גרם יוסף לכל מצרים לחוש תחושה זו, וכך ידעו המצרים להתייחס לאחיו בדרך ראויה.
בספר החינוך, במצות "ואהבתם את הגר"2 מרחיב את גבולות המצוה אל מעבר ליחס לגרים שנלווים על ישראל:
ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.
אדם שנמצא במקום זר, איננו מכיר את המקום ואת אנשיו – מצבו הנפשי איננו פשוט, וצריך לגלות רגישות רבה, לעזור לו ולשלב אותו במקום.
התורה מחנכת אותנו לחשוב איך מרגיש אדם אחר, ולא להיות סגורים רק בעולמנו הפרטי.
נראה, שהרגישות לזולת, ובמיוחד בעת שמוציאים אותו מביתו למקום שהוא זר לו, חשובה במיוחד בעת שדנים בעניין תכנית ההתנתקות, ונפתח במעשה שהיה.
באחד מבתי הכנסת בארץ היה אחד המתפללים בעד תכנית ההתנתקות. הוא טען שאין בעיה לפנותם, "למה הם סתם נדבקים למקום שלהם", "שיעברו משם וזהו, זה לא סיפור גדול…".
לאחר כמה שבועות פנה אחד הגבאים אל אותו מתפלל, והסביר לו, שלאחרונה הצטרף לקהילה עולה חדש מאיטליה, וכדי לשלבו בקהילה בנעימות ובזריזות, רצוי שישב בשורות הראשונות בבית הכנסת. עקב כך הוחלט באסיפת גבאים כי העולה החדש יקבל את מקומו של אותו מתפלל, והוא יעבור כמה שורות אחורה.
המתפלל נזעק מיד: "מה פתאום? איך עושים דבר כזה? למה דווקא אני צריך לעבור? למה לא עושים הגרלה?" וכו' וכו'.
הרגיע אותו הגבאי, והסביר לו, כי העולה החדש לא היה ולא נברא, אלא משל היה, שנועד לגרום לך להרגיש את תחושתו של אדם שנגזר עליו לעזוב את מקומו. אם נדידה של כמה שורות בבית הכנסת גורמת לך להרעיש עולמות, וזאת כאשר אתה נשאר לגור באותו מקום ואף להתפלל באותו בית כנסת, הכיצד אתה מתייחס בשוויון נפש לעקירת אלפי יהודים מבתיהם, גירושם למקום אחר, חדש, זר ומנוכר, תוך איבוד מקור הפרנסה, החברה והקהילה המוכרת! האם מתיישבי גוש קטיף אינם בשר ודם, כמוני וכמוך, המרגישים ומצטערים?!
התחושה הבסיסית שצריכה ללוות אותנו בהקשר זה היא הרגישות לסבלם של האנשים. עלינו לפתח בקרבנו את התכונה החשובה הזו – להזדהות עם סבלם של אנשים.
עוד קודם לעצם הגירוש, שלא יהיה, בעז"ה, כבר הסבל גדול.
משל למה הדבר דומה, לאדם שהלך ברחוב, והנה מתנפל עליו כלב בנביחות, קפיצות ורחרוחים מקרוב. אותו אדם נרתע לאחוריו בבהלה, והנה הוא שומע את אדונו (עבדו?) של הכלב: "הוא לא עושה שום דבר…". מה עוד צריך הכלב לעשות כדי שתאמר שהוא עושה משהו? גם לנבוח וללקק את הנעליים נחשב כעשיה מרובה.
כך גם בענייננו. לא רק הגירוש עצמו הוא סבל למתיישבים, אלא אף "הנביחות" הקשורות לכך: האיומים, העובדה ש"חייך תלויים לך מנגד", שאין לדעת מה יהיה בעתיד עם המשפחה, הילדים, הפרנסה וכו'. כבר עכשיו הסבל גדול, וכבר עכשיו עלינו להרגיש בצערם ולהשתתף בסבלם.
חייל שאלו הם תחושותיו, שפיתח בעצמו רגישות לזולת – איננו יכול לפנות משפחה מביתה. אין זה קשור כלל לסירוב פקודה, אלא לחוסר יכולת לבצעה. משל למה הדבר דומה, לחייל שקיבל פקודה להרים את הטנק בשתי ידיו…
המפקד, אני לא יכול לבצע את הפקודה.
אין דבר כזה "לא יכול", יש רק "לא רוצה".
המפקד, אני פשוט לא יכול!
אתה מסרב פקודה?!
אני לא מסרב, אני פשוט לא יכול!!…
עלינו להרגיש, כי יותר קשה לנו לקחת משפחה, הורים וילדים, ולעקור אותה מביתה, מאשר להרים טנק בשתי ידינו.
זוהי מוסריות פשוטה, שאינה קשורה כלל לדעה פוליטית כזו או אחרת.
אנו מאוד רוצים לבצע פקודות, ולחזק את צה"ל, אך יש פקודות שאיננו יכולים לבצען.
מי שיכול לבצע פקודה כזו – עליו לבצע אותה, אך אנו מצפים מאדם שחייו מונהגים על פי ערכי התורה, שיפַתח בליבו את הרגישות וההזדהות עם סבלו של הזולת, ולא יוכל לבצע את הפקודה הנוראית הזו, שלא תינתן.
הדיונים הרבים על סירוב פקודה, כבעיה הלכתית או פוליטית, גרמו לנו לשכוח שמדובר באנשים, בשר ודם, הקשורים למקום זה עשרות בשנים, ממנו הם מתפרנסים ובו הם מגדלים את ילדיהם. כביכול זו בעיה טכנית או פוליטית בלבד, כביכול לא מדובר באלפי אנשים הנידונים לגירוש מבתיהם.
עלינו לחזק בקרבנו את תחושת הרגישות לזולת, לא להצטמצם בעולמנו הפרטי אלא להיפתח לסביבתנו.
לסיכום: ההדרכה לחייל היא לפתח בקרבו את הרגישות לזולת ולסבלו, כך שגירוש אנשים מבתיהם יהיה עבורו מעשה שהוא איננו יכול לעשותו.
הארה מוסרית
תנועת המוסר, שנוסדה על ידי ר' ישראל מסלנט, הדגישה וחיזקה את החשיבות שברגישות לתכונתו של הזולת. סיפורים רבים מספרים בהקשר זה על בעלי המוסר, ונביא מעט דוגמאות לעניין זה.
ר' אריה בינה זצ"ל, ראש ישיבת נתיב מאיר, היה מחניכי תנועת המוסר. בהיותו ראש ישיבה היה מקפיד ביותר על כבודם של עובדי הישיבה.
תלמיד שפגע באחד הרבנים המלמדים בישיבה, היה נענש על כך, אך לאחר בקשות ותחנונים מצד הוריו וכדומה – היה ר' אריה נעתר לבקשות, ומחזירו ללמוד בישיבה.
אולם, היה תלמיד שפגע באחת מעובדות המטבח והורחק מן הישיבה – ולא חזר אליה. לא הועילו בקשות של הוריו, ואפילו של אחד האדמו"רים שהמשפחה היתה מקורבת אליו ושל אישי ציבור. ר' אריה עמד על כך שתלמיד שמזלזל בעובדות המטבח איננו יכול ללמוד בישיבה.
ר' אריה אף נתן לכך הסבר. רבני הישיבה מקבלים כבוד רב מן התלמידים – קמים לכבודם וכדומה, ופגיעה חד פעמית בכבודם איננה כה משפילה, ועל כן ניתן למחול על כך. אולם עובדות המטבח, שתפקידיהן אינם כה מכובדים, ושתחושתן הכללית איננה מכובדת ביותר – כל פגיעה בהן חמורה שבעתיים, ולא ניתן להבליג על כך. הפוגע בהן מלמד כי הוא חסר רגישות לתחושותיו של האדם שמולו, וזהו עוול חמור ביותר, שלא ניתן לתיקון.
על ר' ישראל מסלנט מסופר, כי צמצם ביותר בכמות המים בנטילת ידים, אף על פי שראוי להדר לשפוך מים רבים על היד. הוא הסביר את מעשיו: המים מגיעים אל הבית על ידי המשרתת הגויה, הסוחבת את הדליים הכבדים בקור ובחום. אינני רשאי להדר במצוות על חשבונה של אותה משרתת. אף כאן באה לידי ביטוי החשיבה על הרגשתו וכאבו של הזולת.