מדרש ומעשה
חז"ל אמרו1:
ולא המדרש עיקר אלא המעשה.
מלבד הפירוש הפשוט, של חשיבות היישום המעשי של הלימוד, נראה שיש כאן עומק נוסף. פעמים רבות אנו דורשים דרשות ומפתחים תיאוריות בקשר לנושאים שונים. אנו מביעים ברמה את דעתנו: מה דמותו של האדם ושל העם, מהו הדור ומהי התורה, וכיצד עלינו לפעול במצב מסוים או ביחס לתופעה מסוימת. המשנה מלמדת אותנו, שהמציאות חזקה מכל הדרשות. תיאוריה שאין לה יישום במציאות, שהמציאות מוכיחה היפך ממנה, הרי היא כעורבא פרח ואין ענין בה מלבד להיסטוריונים.
"לא המדרש עיקר" – לא הבעת הדעה ופיתוח התיאוריה הן עיקר, "אלא המעשה" – ההשתלבות של התיאוריה במציאות, במהלך הכללי האלוקי של העולם, היא שתקבע את תקפותה וניצחיותה של תיאוריה.
נראה שזהו גם הפירוש של המושג "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא". אין הכוונה שיש ללמוד את המסקנות ההלכתיות של הסוגיא, שהרי המושג נכתב לפני שהתפתחה הספרות ההלכתית הקלאסית. נראה שיש להבין את הענין עפ"י הגמרא2 האומרת שדואג ואחיתופל לא זכו לאסוקי "שמעתא אליבא דהלכתא" משום שנא' "סוד ה' ליריאיו"3. מובן, שכדי לעשות חשבונות הלכתיים של "יחיד ורבים הלכה כרבים" או "הלכה כר' עקיבא מחבירו ולאמחביריו" אין צורך ב"סוד ה' ".
נראה, שההילכתא היא המהלך האלוקי של המציאות והתורה, וצריך סייעתא דשמיא מיוחד לכך שהדברים שאנו אומרים ולומדים ישתלבו במהלך הכללי של המציאות ושל הופעת התורה ולא יופרכו ויתבררו כלא רלוונטיים.
העולה מן הדברים הוא, שיחד עם שאיפתנו להבין את רצונו יתברך מאיתנו ולנסות לברר את הדרך הנכונה בה עלינו ללכת, אנו נדרשים לתפילות רבות שנזכה להתקיימות הדברים ולא, ח"ו, להיפך, יחד עם הענווה הדרושה כדי לדעת שלא כל האמת ידועה לנו.
נראה שהשואה הפריכה כמה מן התיאוריות שסבבו בחללו של עולם היהדות לפניה. רבים דברו על היחס בין ישראל לעמים, האם הוא עם ככל העמים או "עם לבדד ישכון", על היחס לגלות, האם יש בה אידיאל של "אור לגויים", או שהיא "בית הקברות של עם ישראל", ועוד. לאחר השואה, עם תום גם הגלות הנוראה, התפוגגו רבות מן התיאוריות. כך כותב הרצי"ה זצ"ל4:
…מירוק זה (של השואה) הולך ומקיים הוא את טהרה של תודעת עמנו, על כל תהליכי פעליו ופרשיות יחסיו, גם מכאן ולהבא וגם למפרע… מברר הוא לפיכך את מובנם האמיתי של יחסי הגויים אליו ואל מפעלינו כמו של יחסינו אליהם, כי אינם – היחסים החיוביים הללו – לא היו ולא יהיו, יחסי השתוות של כריתות – בריתות, שמתוך חיבת – אהדה או חשבונות – תועלת, אלא סדרי שלבים המכוונים מאת מסבב הסיבות לחזרת ההופעה הממשית של נצח ישראל וקודש ארצו, למילואה ולשכלולה.
* * *
נעמוד על נקודה נוספת שעולה מדברי הרצי"ה:
הזעזוע האיום של אבדנות רבבות אלפינו וכל אשר אתם, בסערת ניתוק גופו של כלל ישראל ממדבריות העמים, ממרק ומקומם את התחדשות קומתו הכללית על מכון אדמתו, המרכז והכיוון של פינותיו.
לעיתים אנו חושבים ומתנהגים כאילו כל אשר קשור לגלות – עזבנו אותו מאחרינו, ואנו פה בארץ חיים בארץ ישראליות מתחדשת ויוצרת.
הרצי"ה מלמד אותנו, שהפרידה מן הגלות היא ניתוק, וזהו תהליך כואב, שפוגע בחלק מהאיברים.
הגאולה איננה המשך טבעי וישיר של הגלות ולכן המעבר מלווה בכאב רב של מי שנמצא בשני העולמות ואיננו יודע כיצד לעבור מעולם לעולם בצורה מלאה ובריאה.
אנו מבינים שגאולה שלמה, חיים מלאים ובריאים של עם ישראל, מובנם, בין השאר, בהשתלבות מלאה בכל מערכות החיים מתוך תפיסה תורנית. בדור המעבר הדברים אינם פשוטים. כיצד נפתחים לתרבות, לכלכלה, להשתלבות בחיים מבלי לאבד את השאיפה הרוחנית, השאיפה לקדושה?
אנו מבינים שלימוד תורה בדור הגאולה צריך להיות שונה מלימוד התורה בגלות. מה השינוי?
איזה דברים עלינו לשמר ואיזה עלינו לקדם ולרומם?
השאלות שאנו עומדים בפניהן בתקופת המעבר שבין הגלות לגאולה מעמידות אותנו לפעמים בפני תהליכים שאיננו יודעים כיצד להתייחס אליהם.
עלינו להעמיק היטב במחשבת הגאולה כדי לדעת כיצד לכלכל את דרכנו ללא משברים וקשיים רבים.
1 אבות א', י"ז.
2 סנהדרין, ק"ו, ע"א.
3 תהילים כ"ה, י"ד.
4 לנתיבות ישראל א', עמ' ע"ח – פ"ג.