עצירת גשמים
הרמב"ן על הפסוק "לא כארץ מצרים… למטר השמיים תשתה מים" (דברים י"א, י"א-י"ב) מסביר שישנה תכונה מיוחדת לארץ ישראל מכיון שהיא 'שותה' מן השמיים. מלבד הסיבה הטבעית קיים כאן יסוד שזו ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה ואם לא שומרים מצוות מתקיים ח"ו 'ואבדתם מהרה מעל הארץ'.
אולם יש בדבר פאן נוסף והוא ההבדל מהיכן מגיעים הדברים. האם אנו משקים מהארץ או מן השמיים? במצרים "והשקת ברגליך כגן הירק", השפע הגשמי הוא עניין חומרי והכל נעשה מלמטה, מהארץ. ואילו אנו "למטר השמיים תשתה מים" אין לנו את כל הנתונים בארץ כדי להצליח, חלק מהם קיים בשמיים ועיננו נשואות לשמיים. וזו המעלה הגדולה לא"י שגם הגשם (הגשמי, החומרי) הוא שמימי.
הגמרא בתענית ז' (ע"ב) קובעת כמה דברים שבעבורם נעצרים הגשמים:
א. "אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל". ומבאר הרב באורות התשובה (פרק ז') שהעוונות עומדים כמחיצה בינינו לבין האור האלוקי וכל זמן שהמחיצה הזו קיימת לא יכולים לרדת הגשמים. הסיבה שהעוונות מהווים חציצה, הפרדה בינינו לבין הקב"ה היא כי אחד הגורמים לעבירה היא התפיסה שעולמנו הוא יחידה עצמאית ואנו עושים הכל רק עפ"י שכלנו, הרגשתנו וכל העולם נמצא אצלנו למטה "והשקית ברגליך כגן הירק" והמחשבה שהעולם הזה לכאורה הוא התכלית, זה עצמו יוצר מחיצה. אך אם אנו בונים את חיינו עם קשר לתורה מן השמיים, עם קיום מצוות אז ירד השפע מן השמיים
ב. "אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה". אנו חיים גם את הבעיות הקשות של התקופה שאחת מהן היא הקשר של עמ"י לארץ, לתורה. והדברים הללו צריכים לעורר מחשבות. הגשם והמטר הם כוח חיים וכשחלילה יש גם ברצון החיים של האומה פגם אז הגשמים נעצרים. נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה לא רק מלמעלה אלא התחושה מורגשת למטה, מין וירוס של הרס עצמי שמתחיל לאכול את האומה הישראלית.
הגמרא מביאה עוונות נוספים, פרטיים יותר:
ג ביטול תרומות ומעשרות – הגשמים נותנים חיים דרך הפירות וגם בפירות יש חלק אלוקי הבא לידי ביטוי בתרומה. אם אדם לא נותן תרומה קיים נתק בין הפירות לשמיים ומכיון שחייב להיות קשר דו סטרי, נעצרים הגשמים.
ד. מספרי לשון הרע – הגשמים יורדים אל הכלל, לא לפרטים. לדוגמה אומרים חז"ל שאם יש עיר שרובה צדיקים שמגיע לה גשם ולאחד לא מגיע למרות זאת ירד גשם לכולם. כשיש פירוד בין הפרטים אז אין גשמים משום שהשפע האלוקי, כוח החיים הזה הוא כוח חיי הכלל. והנקודה המרכזית של אנשים שמועדים זה לא החטא עצמו, עליו הוא יעשה תשובה, אלא מה יגידו עליו, זה מלחיץ את האנשים וגורם לכל הקלקולים.
ה. ביטול תורה – למי שתורה איננה חלק מחייו עוון הזה אינו עוון אלא רק למי שלקח עליו את האחריות לשבת בבית המדרש ולקיים את האומה הישראלית. בהמשך אומרת הגמרא "בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך". לאחר שהחברה מתוקנת ללא לשון הרע יש לחשוב על הייסוד של אותה אומה "ואין אומתנו אומה אלא בתורותיה" וזה עושה את האומה לאחת וכשמבטלים תורה אז ג"כ מתבטל כוח הכלל וכל אחד עוסק בעניניו האישיים.
ו. גזל- מובן מאוד כהמשך ללשון הרע, שזהו ביטוי של פירוד בין האנשים ויש כאן נקודה נוספת והיא שהממון לא מגיע ליעודו. הגזלן מקלקל את הסדר האלוקי השמימי מזונות האדם הקצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה וכאשר למטה לא מגיע השפע לייעודו בצורה מסודרת, אז לא יורדים גשמים.
בסוף הסוגיה שואלת הגמרא "מה תקנתן? יתגברו ברחמים" התקנה איננה רק בקשת הרחמים נוסח "ועננו בורא עולם במידת הרחמים" אלא גם להגביר מידת הרחמים, מידת החסד בעולם. ויש לשאול מה פירוש "מה תקנתן?" אם הבעיה בגזל או בלשון הרע שיתקנו אותן, שיפסיקו עם העבירות הללו?
אלא ברור שהשאיפה היא שכל החוטאים יחזרו בתשובה ויתקנו את מעשיהם אבל הגמרא שואלת מה אנו, המתעוררים לדבר, צריכים לעשות כדי לתקן את הדור, משום שיש בכוח חלק מהאומה לתקן את האומה ולהביא לירידת הגשמים. לכן כדי שהקב"ה יתנהג עמנו במידת הרחמים אנו בתחילה צריכים להתנהג כך, לרצות האחד בטובתו של השני.