לחיות עם פרשת השבוע – "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו"
פרשתנו מתארת בהרחבה את המפגש בין יעקב לעשו, עם חזרת יעקב לארץ ישראל. חז"ל לומדים מן האמור בפרשתנו, על צורת ההתמודדות בין יעקב לעשו ומשמעותה. מדברי חז"ל בפרשה זו, אנו גם יכולים ללמוד על היחס בין ישראל לאומות העולם בכלל. נעסוק בע"ה בשלוש נקודות הנוגעות בכך, המסוגלות להאיר את דרכנו בעת הזו.
כאשר יעקב ועשו נפרדים, מציע עשו ללכת יחד עם יעקב. עונה לו יעקב (בראשית לג, יד):
יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.
חז"ל ראו בפסוק זה, ביטוי להבדל בין ישראל לאומות ביחס לדרך התנהלותם בעולם.כך דרשו חז"ל בזוה"ק (וישלח קעב, ע"א בתרגום הסולם):
בשעה שאמר עשו 'נסעה ונלכה', נחלק את העולם הזה בינינו, ונשלוט בו יחד. מה אמר יעקב? 'יעבר נא אדוני לפני עבדו'. שפירושו, יקדים עשו שליטתו עתה בעולם הזה. 'יעבר נא' הוא לשון קדימה, כמו שאתה אומר 'ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם' שיעקב אמר לו הקדם אתה את שליטתך בתחילה בעולם הזה 'ואני אתנהלה לאיטי' – ואני אעלה את עצמי לעולם ההוא הבא, ולאחרית הימים, לאלו הימים ההולכים לאט.
יעקב נותן לעשו את השליטה בעולם קודם, והוא מתנהל לאיטו, וישלוט בימים ההולכים לאט. מה משמעות הדברים?
יעקב למעשה אומר לעשו, שאצלו ה"לאט" הוא דבר מובנה. המהירות והחיפזון הן לא מנת חלקו של עם ישראל. ההליכה האטית של יעקב, נובעת מהצורך לבנות ולעכל את הדברים. חז"ל בכמה מקומות מדברים על חשיבותה של המתינות- איסור פסיעה גסה בשבת, איסור עלייה במעלות למזבח, להיות מתונים בדין וכו'. יעקב מכשיר עצמו לתפקיד הרוחני הגדול אשר ה' יעד לו. זה מצריך בניין איטי ויסודי.
היחס בין המהירות וה "עכשיו", לעומת המתינות האיטית, בא לידי ביטוי ביחס בין האדם לבעלי החיים.מדען רוסי בשם פבלוב עשה ניסוי שמטרתו לבדוק את קצב ההתפתחות של האדם מול הקוף. הוא לקח את בנו וקוף שנולד באותו יום, והשווה את התקדמותם. מובן, שבשלב הראשון 'הוביל' הקוף בהפרש ניכר. עוד בטרם התהפך התינוק מהבטן לגב, הקוף כבר רץ, קופץ ומשחק, וכשהתינוק רק לומד ללכת הקוף כבר מקים משפחה…מתי עוקף האדם את הקוף? כאשר מתחיל התינוק לדבר. אז הוא מתפתח שכלית ומוטורית, ומי שם את מי בכלוב כולנו יודעים…בהמה – בה מה1 – מה שיש בה בפועל – זה הכל, אין פוטנציאל, אין דברים שצריכים לצאת אל הפעל; וכפי שחז"ל אמרו (בבא קמא סה, ע"ב): "שור בן יומו קרוי שור".
אדם מלשון אדמה. האדמה כולה פוטנציאל, וכדי להוציאו אל הפועל דרושה עבודה של זריעה, חרישה ועיבוד.הבהמה כולה חומר, ולכן היא קודמת – היא מתפתחת מהר יותר ומגיעה מהר יותר אל שלמותה. האדם, שיש לו גם מימד רוחני שיש להוציאו אל הפועל, מתפתח לאט יותר. הוא זקוק להשלים כל שלב בחייו בצורה מלאה, כדי להיות בשל לשלב הבא, וכדי לצאת אל הפועל בצורה מלאה.כשם שנכונים הדברים באדם הפרטי, נכונים הם גם באדם הכללי (בבא מציעא קיד, ע"ב):
אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.
האומות קשורות ואחוזות בחומר, ובו הן ממלאות את תפקידן. על כן הוא סופי, ואיננו תובע זמן רב על מנת להוציאו אל הפועל. לכן עשו קודם ליעקב בשלטונו. עשו מביא את העולם אל שלטון החומר, הקודם במהות לשלטונה של הרוח.יעקב מתנהל לאט. הוא איננו ממהר ואינו מפחד מדרך ארוכה, כיון שתפקידו איננו נגמר לעולם. אין לו צורך
להספיק הרבה בזמן מועט. להיפך, אצל עם ישראל הדברים הולכים לאט בצורה מהותית. "גאולתן של ישראל קימעא קימעא". האיטיות של תהליך הגאולה איננה מקרית. כדי לעכל את אור הגאולה, כדי שעם ישראל ימלא את תפקידו בצורה מלאה, עליו להיות בשל לשלב בו הוא נמצא. כדי להוציא אל הפועל פוטנציאל אלוקי שקיים בעם ישראל יש צורך בהרבה זמן ובהופעה ע"י לבושים, המאפשרים לנו לקלוט את האור. בהליכה איטית, שלב אחר שלב. כבר יעקב קובע שאחרית הימים "אלו הימים ההולכים לאט". ככל שדבר גדול יותר, הוא יוצא אל הפועל לאט יותר. ככל שהתקופה גדולה יותר, יש צורך בקבלת השפע השופע אלינו בצורה מלאה, ללא קפיצת מדרגות.קשיי התקופה שאנו מצויים בה, אינם רק סיבוכים ו"פנצ'רים היסטוריים", כבר יעקב נתן לעשו ללכת לפניו, כיון שהוא הולך לאט, וימיו הולכים לאט.גאולה בבת אחת איננה גאולה שלמה, החודרת אל כל חלקי המציאות, אל כל הפינות הרחוקות ביותר הקיימות בעולם. האיטיות בה מתנהלים הדברים בתקופתנו, שולחת אותנו אל יעקב האומר "ואנכי אתנהלה לאיטי", ונותנת לנו מבט עמוק יותר על התקופה בה אנו נמצאים.
מפה אנו באים לנקודה הנוספת הקשורה בהתפתחותו של יעקב ושל עם ישראל בכלל. הדברים אינם רק "הולכים לאט", אלא גם הדרך עצמה איננה קצרה. יעקב דוחה את שלטונו לעתיד הרחוק:
עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.
אכן, התהליך הזה הוא קשה ומורכב. לא בכדי, יעקב דוחה את שלטונו. הרחקת הברכות, מבטאת יסוד עמוק לגבי שאיפתו העליונה של עם ישראל.
משל למה הדבר דומה? לילד שהיה לו דוד עשיר, שהבטיח לו שיתן לו איזו מתנה שרק ירצה. אך המתנה תהיה חד פעמית. ברור שאם הילד יבקש את המתנה בצעירותו, הוא יתחרט על זה אחרי שיתבגר. ברור שבהיותו מבוגר, הוא לא יעלה בדעתו לבקש סוכריה או מכונית צעצוע. ככל שהאדם מתבגר, ומבין יותר את החיים ומשמעותם, הרי שרמת השאיפות והרצונות שלו עולה. זו הייתה עומק מחשבתו של יעקב, בהרחקת הברכות לעתיד לבא. עם ישראל מוכן לחכות בסבלנות עד שהדברים יופיעו בשלמות האמתית. חז"ל מבארים (זוהר וישלח קסו, ע"ב) שאלו עשו היה יורד לסוף דעתו של יעקב ומבין את כוונתו, היה ממית את עצמו. יעקב אבינו ויתר לעשו על העכשיוויות הנקודתית, לטובת הנצח האלוקי והממשלה באחרית הימים.
פרשתנו עוסקת גם בהתמודדות בין יעקב לעשו על ארץ ישראל. בספר הכוזרי כתב (מאמר ב', י"ד):
ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה, ולסוף נדחה עשו, על אף גבורתו, מפני יעקב, עם כל חולשתו.
מדוע נדחה עשו ובאיזו פרשה נאמרו הדברים? בסוף פרשתנו תוך תיאור תולדותיו של עשו נאמר (בראשית לו, א-ז):
וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת. וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל. וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.
התורה מדגישה את קישורו של עשו לארץ כנען. נשיו בניו וכל רכושו הם מארץ זו. התורה גם מאריכה בפירוט הדברים שעשו לקח עמו בעזבו את הארץ.
לאן כל כך התאמץ עשו ללכת?
על כך אומרת התורה "וילך אל ארץ" ומפרש רש"י:
וילך אל ארץ – לגור באשר ימצא.
מדוע הולך עשו? על כך אומרת התורה:
כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.
הסבר זה אינו מובן, במיוחד לאור האריכות והדגש על קשריו של עשו לארץ כנען. הלא עשו נשא נשים מבנות כנען ובניו נולדו בארץ כנען ורכושו מארץ כנען. ואילו יעקב נשיו – מחרן, בניו- מחרן, רכושו – מחרן, ואם אין מקום מרעה לשניהם על מי לעזוב לפי שורת הדין וההגיון? ומדוע לא השתמש עשו בכוחו לאכוף את צדקתו?
רש"י מסביר:
ולא יכלה ארץ מגוריהם – להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה 'מפני יעקב אחיו', מפני שטר חוב של גזירת (ט"ו, י"ג) 'כי גר יהיה זרעך', המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו.
לכאורה היה רש"י צריך להביא את מדרש האגדה על המילים "מפני יעקב אחיו", שאותם דורש המדרש, ולא על המילים "ולא יכלה ארץ מגוריהם", אך רש"י הרגיש שהשאלה מתעוררת דווקא כאן, כשהתורה נותנת הסבר שהוא כשלעצמו אינו מספק.
מדוע עשו הולך לחפש לו מקום אחר על המפה?
עשו הולך מארץ ישראל "מפני יעקב אחיו" – מפני שראה את נחישותו של יעקב לשבת בארץ כנען. כשיעקב בא אל ארץ כנען, וברור לו שזהו מקומו וזוהי ארצו, עשו מבין לבד שהוא צריך לוותר. פתאום הוא נזכר בכל מיני תירוצים, על מכירת הבכורה ופירעון השטר וכו'. כאשר יעקב מגיע נחוש, עשו כבר מספק לעצמו את התירוצים ללכת.
הלימוד מכאן לדורנו הוא חשוב ויסודי. המאבק הראשון על ארץ ישראל הוכרע ללא קרב. נחישותו של יעקב היא שהכריעה את המאבק לצדו. כאשר עם ישראל נחוש בדעתו שזהו מקומו וזוהי ארצו, אויביו מפנים את השטח, ומחפשים להם מקום אחר לגור בו. אך כל עוד עם ישראל מהסס ומתלבט האם זוהי אכן ארצו או שמא יש מקום לעמים אחרים בארץ – זוקפים האויבים ראש.
תפקידם של האויבים הוא לגרום לנו לבירור מעמיק יותר של תפקידנו בעולם ושל מקומה של ארץ ישראל בחייו של עם ישראל. אין הדבר תלוי אלא בנו וברצוננו. ברגע שיחליט עם ישראל שזה מקומו המוחלט ימצאו אויבנו את התירוצים מדוע לא טוב להם כאן.
לנו, כיושבי בית המדרש, יש בכך תפקיד גדול. יש לנו אחריות גדולה בחיזוק כוחנו הרוחני וביסוס אחיזתנו בארץ. תפקיד גדול מוטל על כתפינו, להופיע את תורת א"י בגדלות ובעמקות. מתוך שנברר את דרכנו הרוחנית, וקיומנו בארץ יושתת על היניקה מתוך חיבור אל התורה, ושאיפה להגיע גם אל נשמת התורה, אויבנו יבינו לבד שאין להם מה לחפש פה. בכך נזכה לקיום של הפסוק האמור בפרשת הברכות (דברים כח, י):
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
1 מהר"ל, תפארת ישראל, פ"ב