לחיות עם פרשת השבוע – פרשת ניצבים וילך
פרשות "נצבים וילך" נקראות יחד ברוב השנים, ויש הרואים בהם פרשה אחת, שלפעמים מחולקת לשנים. צורת הסתכלות זו היא סיבה נוספת להרהר בשמה המיוחד של הפרשה – "נצבים וילך", המאחד שתי מילים שמשמעותן הפוכה. "נצבים" – לשון יציבות ועמידה, "וילך" – לשון הליכה והתקדמות.
הצירוף המיוחד הזה מופיע גם בפסוק בפרשה, שיכול להעמידנו על משמעות הענין:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
נראה, שיש בפרשה צורת התייחסות לנושא מרכזי בפרשה ובכלל – החלפת המנהיגות. הפרשה משלימה את המעבר מהנהגת משה להנהגת יהושע, ויש בכך מודל לכל מציאות של החלפה מנהיגות, ובכלל לכל תקופה של החלפה ושינויים בדורות. בימינו אלה אנו עדיין בעיצומה של מהפכה שמתקיימת בדורות האחרונים, ויש צורך בהתבוננות במשמעות המעבר בין הדורות.
חז"ל דורשים על המעבר מתקופת משה לתקופת יהושע (תנחומא וילך, ג'):
"הן קרבו ימיך למות", אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בדבר שקלסתיך, שאמרתי: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו'", אתה מקניטני, אמר לו הקב"ה למשה: אתה דומה לשכן רע שרואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, כך אמרת על בני: "הן בני ישראל לא שמעו אלי", והוצאת לעז על בני.
משה שיבח את הקב"ה במילה "הן", והקב"ה מודיע לו על מיתתו במילה "הן", ומשה מתרעם על כך. במדרש רבה מוסיפים חכמים משל (דברים רבה פרשה ט', ו'):
רבנן אמרי: למה הדבר דומה, לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורון חרב חדה, אמר המלך: התיזו את ראשו בה, אמר לו אותו האיש: אדוני המלך, במה שכיבדתיך בה אתה מתיז את ראשי.
והקב"ה עונה למשה: במילה "הן" הוצאת לעז על בני: "הן בני ישראל לא שמעו אלי".
המילה "הן" נראית בעינינו מילת קישור סתמית, ומה ראו חז"ל לדרוש אותה?
בגמרא מובא (שבת ל"א ע"ב):
דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'", וכתיב: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו'", שכן בלשון יוני קורין לאחת הן.
בשם הגר"א מובא ביאור לגמרא זו (דברי אליהו על הגמרא):
לפי שאות ה' אין לה בן זוג באותיות אחדים: א"ט, ב"ח, ג"ז, ד"ו כולם עשרה, וה' אין לה בן זוג, וכן נון בעשרות אין לו בן זוג: י"צ, כ"פ, ל"ע, מ"ס, כולם מאה, אבל הנון אין לו בן זוג במאות.
אות א ואות ט יוצרות יחד עשרה, כך גם ב-ח, ג-ז, ד-ו. לאות ה אין זוג כדי לחברה לעשר. וכך האות נ כדי להתחבר למאה. לכן "הן" היא לשון של "אחת". אלו הן אותיות יחידות שאין להן בן זוג.
משה משבח ב"הן", כיון שזוהי מידתו. משה היה יחידאי, ולא היה יכול להיות מחובר לדברים נוספים במציאות. משה היה רוחני, ולא היה יכול להתחבר אל המציאות החומרית. זוהי הנהגה המתאימה לדור המדבר, דור רוחני, שמקבל את מזונו וכל צרכיו מהשמים. גם משה רבינו הגיע לדור זה מהשמים, כביכול, ללא חיבור אל החומר.
הנהגת יהושע צריכה להתחבר אל המציאות. חז"ל מתארים את הדרכתו של משה ליהושע ספרי, נצבים, ש"ה):
"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ", אמר לו: עם זה שאני מוסר לך עדין גדיים הם, עדין תינוקות הם, אל תקפיד עליהם על כל מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עליהם על כל מה שעשו, וכן הוא אומר: "כי נער ישראל ואוהבהו".
בהמשך המדרש מובא, ביחס למיתתו של אהרן:
נתקבצו כל ישראל אצל משה ואמרו לו: אהרן אחיך היכן הוא, אמר להם: אלהים גנזו לחיי העולם הבא, ולא היו מאמינים לו, אמרו לו: אנו יודעים בך שאכזרי אתה, שמא אמר לפניך דבר שאינו הגון וקנסת עליו מיתה, מה עשה הקב"ה, הביא מטתו של אהרן ותלאה בשמי שמים, והיה הקב"ה עומד בהספד עליו ומלאכי שרת עונים אחריו.
בני ישראל ראו את משה כקפדן, שיכול לקנוס מיתה על אהרן בגלל משהו שאמר שלא כהוגן. אולם משה רבינו עצמו מדריך את יהושע לא להקפיד על ישראל. גם הקב"ה לא הקפיד עליהם, שכן הם "עדיין תינוקות". כשם שאין כועסים על תינוק שמלכלך, כך אין לכעוס על עם ישראל.
אמנם היו בעם ישראל מבוגרים וזקנים, אלא שהם נכנסים להנהגה חדשה, והם ביחס אליה כתינוקות, לומדים את הנושא, מנסים ללכת בדרך חדשה, ולכן אין להקפיד עליהם.
משה עצמו נהג במדבר בקפדנות. כשקורח ערער על נבואתו, לא אמר משה: "עדיין גדיים הם", אלא דאג שתבלע אותו האדמה.
אולם משה מבין שהנהגה זו, שהיתה טובה לדור המדבר, איננה ראויה לתקופה החדשה שעם ישראל מתחיל עכשיו.
המעבר בין הדורות דורש להיות בבחינת "נצבים וילך".
יש צורך בהתייצבות ובקביעות ויש צורך בהליכה ובהתחדשות.
מצד אחד יש להתייצב באוהל מועד – התורה, ההופעה האלוקית בעולם היא קבועה ויציבה, ובכך אין שינוי. אולם מתוך הדברים הקבועים יש להתחדש, להבין את המציאות החדשה וללמוד כיצד צועדים בדרך חדשה.
בפרשה מופיעות שתי מצוות: מצות הקהל ומצות כתיבת ספר תורה. נראה ששתיהן קשורות לענין זה.
מצות כתיבת ספר תורה מוטלת על כל אדם מישראל. כל אחד צריך לכתוב לעצמו ספר תורה. לכל אחד יש שייכות לתורה, ויש את ה"אות שלו" בתורה. זוהי בחינת "כתב העשוי להשתנות". האותיות הן אותן אותיות, בחינת "נצבים", אך הספר הוא ספר מיוחד לאדם, ומשתנה מאדם לאדם, בחינת "וילך".
גם בהקהל – בכל שבע שנים קוראים מחדש את התורה. הקריאה היא אותה קריאה, אך כל אחד שומע מה שהוא צריך לשמוע באותה תקופה ובמצבי חייו. כולם שומעים יחד, אך כל אחד מקבל את מה שהוא צריך לקבל.
במדרש תנחומא בפרשה (סימן א') מובא:
בסוף קהלת כתיב: "דברי חכמים כדרבונות", מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה אף דברי תורה מכוונות לב לומדיהון לדרך טובה, "וכמסמרות נטועים" מה מסמר זה קבוע אף דברי תורה קבועים, ומה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין למצוא בהם טעם.
המסמר איננו נטוע, אלא תקוע. מדוע כתוב בפסוק "וכמסמרות נטועים"?
לדברי תורה יש מעלה של מסמר, אך גם מעלה של נטיעה.
המסמר הוא תקוע – נמצא במקומו ואינו זז. יש בדברי תורה תכונה של יציבות, קביעות, ללא שינוי.
אולם דברי תורה הם נטועים, יש בהם התחדשות, פירות חדשים ונטיעות חדשות.
אין זו סתירה, אלא שני צדדים שקיימים יחדיו.
הדברים נכונים לכל אדם בעצמו ובהנהגת הדור.
האדם צריך להיות קבוע. "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו" (ברכות ז' ע"ב). הקביעות מפילה את כל אויביו של האדם. כשיש סדק בקביעות – שם נכנסים האויבים.
הקביעות היא סדר יום קבוע, היא קביעות בלימוד – דף יומי, משנה יומית, הלכה יומית. כשיש קביעות, אדם מגלה פתאום כמה התקדם וכמה למד. הקביעות מנצחת את כל האויבים. זו בחינת "מסמרות".
אולם אסור שהקביעות תהיה "תקיעות".
אדם צריך להתחדש.
…ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו… (אורות התורה ב', א')
כל לימוד של האדם הוא חידוש. אתה לומד את הגמרא ומסביר אותה במילים שלך – יש כאן אור חדש שלא היה ולא יהיה כמוהו. זו אחריות עצומה על גילוי האור המיוחד לנפש של כל אחד ואחד.
הצורה שבה אתה קורא ומסביר – היא חדשה לגמרי, שכן הנפש שלך חדשה, והמפגש הזה יוצר משהו חדש. כך גם בלימוד הלכה וכך בלימודי אמונה – אתה מברר נושא, מבין אותו ומתחבר אליו – זהו חידוש עצום.
בדורנו הדברים מקבלים משנה תוקף.
הקביעות נשארת – הגמרא היא אותה גמרא, והסוגיות אינן משתנות. אולם הרב קוק זצ"ל קרא קריאה גדולה לחדש את דרכי הלימוד ועבודת ה' בדור התחיה ובארץ ישראל, לעסוק בתורה בבירור משמעותה הפנימית והעמוקה. זו דרישתו של הרב מחכמי ארץ ישראל.
מבחינה ציבורית, אנו מבינים היום מעט מהמשמעות של כניסת ישראל לארץ ישראל והתחלפות ההנהגה.
בבת אחת עם ישראל צריך להתמודד עם דברים שלא היו קודם לכן – צבא, מלחמות, התיישבות, כלכלה, חברה.
זה דורש הרבה לימוד, ונעשות בדרך טעויות רבות. יש לבקר את הטעויות ולתקנן, אך גם לא להקפיד ולדעת לסלוח.
המאבק עם הפלשתינים – זה משהו שלא הכרנו בתקופת הגלות, בה התמודדנו עם פריצים ושודדי דרכים.
כאן יש משהו חדש, שטוב הלב של עם ישראל יוצר הרבה בעיות בהתייחסות אליו.
אנו עדיין גדיים ותינוקות, ועלינו ללמוד את הדרך הנכונה. עלינו לזעוק כנגד הטעויות, אך לדעת לא להקפיד. כולנו תינוקות…
הערך המיוחד של הפרשה הוא בהחלפת המנהיגות, הדורשת קביעות עם התחדשות.